אגדות וכותרות ברכות פרק חמישי

מאת: ארי אֵלון ת
Facebook
Twitter
LinkedIn

                                       גִילוּ בִּרְעָדָה מפני רבי יוחנן שאמר "אָסוּר לָאָדָם שֶׁיְּמַלֵּא שְׂחוֹק פִּיו בָּעוֹלָם הַזֶּה"

 `עִבְדוּ אֶת ה` בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה` (תהלים ב יא) – מַאי `וְגִילוּ בִּרְעָדָה`? – אָמַר רַב אַדָּא בַּר מַתְנָה אָמַר רַב: בִּמְקוֹם גִּילָה, שָׁם תְּהֵא רְעָדָה.

אַבַּיֵי הֲוָה יָתִיב קַמֵּיהּ דְּרַבָּה, חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה יָתִיב וְקָא בָּדַח טוּבָא, אָמַר לֵיהּ `וְגִילוּ בִּרְעָדָה` כְּתִיב. אָמַר לֵיהּ אֲנָא תְּפִלִּין מַנַחְנָא.

רַבִּי יִרְמְיָה הֲוָה יָתִיב קַמֵּיהּ דְּרַבִּי זֵירָא, חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה קָא בָּדַח טוּבָא, אָמַר לֵיהּ `בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר` (משלי יד כג), אָמַר לֵיהּ: אֲנָא תְּפִלִּין מַנַּחְנָא.

מַר בְּרֵיהּ דְּרַבִינָא עָבַד הִלּוּלָא, חֲזַנְהוּ לְרַבָּנָן דַּהֲווּ קָא בַּדְחֵי טוּבָא, אַיְיתִּי כַּסָּא דְּמוּקְרָא בַּת אַרְבַּע מְאָה זוּזֵי, וְתָבַר קָמַיְיהוּ וְאִיעֲצִיבוּ.

רַב אַשִׁי עָבַד הִלּוּלָא לִבְרֵיהּ, חֲזַנְהוּ לְרַבָּנָן דַּהֲווּ קָא בַּדְחֵי טוּבָא, אַיְיתִּי כַּסָּא דְּזוּגִיתָא חִיוַרְתָּא וְתָבַר קָמַיְיהוּ וְאִיעֲצִיבוּ.

אָמְרוּ לֵיהּ רַבָּנָן לְרַב הַמְנוּנָא זוּטִי בְּהִלוּלָא דְּמַר בְּרֵיהּ דְּרַבִינָא: לִישְׁרֵי לָן מַר! אָמַר לְהוּ: וַוי לָן דְּמִיתְנָן, וַוי לָן דְּמִיתְנָן. אַמְרֵי לֵיהּ: אֲנָן מַה נַּעֲנֵי בַּתְרָךְ? אָמַר לְהוּ: הֵי תּוֹרָה וְהֵי מִצְוָה דְּמַגְּנוּ עֲלָן. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: אָסוּר לָאָדָם שֶׁיְּמַלֵּא שְׂחוֹק פִּיו בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קכו ב) `אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה`, אֵימָתַי? – בִּזְמָן שֶׁיֹּאמְרוּ בַּגּוֹיִם `הִגְדִּיל ה` לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה`.    אָמְרוּ עָלָיו עַל רֵישׁ לָקִישׁ שֶׁמִּיָּמָיו לֹא מִלֵּא שְׂחוֹק פִּיו בָּעוֹלָם הַזֶּה, מִכִּי שְׁמַעָהּ מֵרַבִּי יוֹחָנָן רַבֵּיהּ (ברכות ל ב)

 

                                                                     כמה הלכות גברוותניות אפשר ללמוד מפסוק אחד על חנה

 וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה (שמואל א א יג) –

כַּמָּה הִלְכְתָא גַּבְרְוָתָא אִיכָּא לְמִשְׁמַע מֵהַנֵי קְרָאֵי דְּחַנָּה –

`וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ` – מִכָּאן לַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּן לִבּוֹ.

`רַק שְׂפָתֶיהָ נָעוֹת` – מִכָּאן לַמִּתְפַּלֵּל שֶׁיַּחְתֹּךְ בִּשְׂפָתָיו.

`וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ` – מִכָּאן שֶׁאָסוּר לְהַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ בִּתְפִלָּתוֹ.

`וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכּוֹרָה` – מִכָּאן שֶׁשִׁכּוֹר אָסוּר לְהִתְפַּלֵּל. (ברכות לא א)

 

                                                             וכמה אגדות גברוותניות מביכות אפשר ללמוד מפסוק אחר על חנה

 `וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר: ה` צְבָאוֹת אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַיקֹוָק כָּל יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ` (שמואל א א יא) –

`ה` צְבָאוֹת` – אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִיּוֹם שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, לֹא הָיָה אָדָם שֶׁקְּרָאוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא `צְבָאוֹת`, עַד שֶׁבָּאתָ חַנָּה וּקְרָאַתּוֹ `צְבָאוֹת`. אָמְרָה חַנָּה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִכָּל צִבְאֵי צְבָאוֹת שֶׁבָּרָאתָ בְּעוֹלָמְךָ, קָשֶׁה בְּעֵינֶיךָ לִתֵּן לִי בֵּן אֶחָד?…

`אִם רָאֹה תִרְאֶה` – אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אָמְרָה חַנָּה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם `רָאֹה` מוּטָב, וְאִם לָאו – `תִּרְאֶה`. אֵלֵךְ וְאֶסְתַּתֵּר בִּפְנֵי אֶלְקָנָה בַּעְלִי וִיקַנֵּא בִּי, וְיַשְׁקֵנִי מֵי סוֹטָה, וְאֵין אַתָּה עוֹשֶׂה תּוֹרָתְךָ פְּלַסְתֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה כח) `וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע`…

`בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ` `לֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ` `וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ` – אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָא: שָׁלֹשׁ `אֲמָתוֹת` הַלָּלוּ לָמָּה? – אָמְרָה חַנָּה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, שְׁלֹשָׁה בִּדְקֵי מִיתָה בָּרָאתָ בָּאִשָּׁה, וְאַמְרִי לָהּ שְׁלֹשָׁה דִּבְקֵי מִיתָה בָּרָאתָ בָּאִשָּׁה, וְאֵלּוּ הֵן: נִדָּה וְחַלָּה וְהַדְלָקַת הַנֵּר. כְּלוּם עָבַרְתִּי עַל אַחַת מֵהֶן?!

`וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים` – מַאי `זֶרַע אֲנָשִׁים`? – אָמַר רַב: גַּבְרָא בְּגוּבְרִין ; וּשְׁמוּאֵל אָמַר: זֶרַע שֶׁיִּמְשַׁח שְׁנֵי אֲנָשִׁים, וּמַאן נִינְהוּ? – שָׁאוּל וְדָוִד ; וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: זֶרַע שֶׁשָּׁקוּל כִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים, וּמַאן נִינְהוּ? – מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים צט ו) `מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו, וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ`. וְרַבָּנָן אַמְרֵי: זֶרַע שֶׁמֻּבְלָע בֵּין אֲנָשִׁים. כִּי אָתָא רַב דִּימִי אָמַר: לֹא אָרֹךְ וְלֹא גּוּץ, וְלֹא קָטָן וְלֹא אַלָּם, לֹא צָחוֹר וְלֹא גִּיחוֹר, וְלֹא חָכָם וְלֹא טִפֵּשׁ. (ברכות לא ב)

 

                                              ספור המחאה הגדול בתלמוד: חנה מונעת מעֵלִי להוציא להורג את הילד שמואל

 וַיִּשְׁחֲטוּ אֶת הַפָּר וַיָּבִיאוּ אֶת הַנַּעַר אֶל עֵלִי: וַתֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי חֵי נַפְשְׁךָ אֲדֹנִי אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה לְהִתְפַּלֵּל אֶל ה`, אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי (שמואל א א כה-כז)

`אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי` – אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שְׁמוּאֵל מוֹרֶה הֲלָכָה בִּפְנֵי רַבּוֹ הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר `וַיִּשְׁחֲטוּ אֶת הַפָּר וַיָּבִאוּ אֶת הַנַּעַר אֶל עֵלִי – מִשּׁוּם דְּ`וַיִּשְׁחֲטוּ אֶת הַפָּר` הֵבִיאוּ אֶת הַנַּעַר אֶל עֵלִי? – אֶלָּא

אָמַר לָהֶם עֵלִי: קִרְאוּ כֹּהֵן, לֵיתִי וְלִשְׁחֹט.

חֲזִנְּהוּ שְׁמוּאֵל דַּהֲווּ מְהַדְּרֵי בָּתַר כֹּהֵן לְמִשְׁחַט,

אָמַר לְהוּ: לָמָּה לְכוּ לְאַהֲדוּרֵי בָּתַר כֹּהֵן לְמִשְׁחַט? שְׁחִיטָה בְּזָר כְּשֵׁרָה!

אַיְיתּוּהוּ לְקַמֵּיהּ דְּעֵלִי, אָמַר לֵיהּ: מְנָא לָךְ הָא?

אָמַר לֵיהּ, מִי כְּתִיב `וְשָׁחַט הַכֹּהֵן`, (`את בן הבקר`, אלא `ושחט את בן הבקר`, והדר) `וְהִקְרִיבוּ הַכֹּהֲנִים` כְּתִיב[1], מִקַּבָּלָה וְאֵילָךְ מִצְוַת כְּהֻנָּה, מִכָּאן לִשְׁחִיטָה שֶׁכְּשֵׁרָה בְּזָר.

אָמַר לֵיהּ: מֵימַר שַׁפִּיר קָא אָמַרְתְּ, מִיהוּ מוֹרֶה הֲלָכָה בִּפְנֵי רַבָּךְ אַתְּ, וְכָל הַמּוֹרֶה הֲלָכָה בִּפְנֵי רַבּוֹ חַיָּב מִיתָה.

אַתְּיָא חַנָּה וְקָא צָוְחָה קַמֵּיהּ `אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה!`

אָמַר לָהּ: שַׁבְקִי לִי דְּאַעֲנִישֵׁיהּ, וּבָעִינָא רַחֲמֵי וְיָהִיב לָךְ רַבָּה מִינֵּיהּ.

אָמְרָה לֵיהּ: לֹא, אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי!   (ברכות לא ב)

 

                                                                מיהו ערוַד? (אוי לו לאדם שפגע בו ערוד ואוי לו לערוד שפגע בו חנינא בן דוסא)

 מעשה במקום אחד שהיה ערוד והיה מזיק את הבריות, באו והודיעו לו לרבי חנינא בן דוסא. אמר להם: הראו לי את חורו! הראוהו את חורו, נתן עקבו על פי החור, יצא ונשכו ומת אותו ערוד. נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש. אמר להם: ראו בני, אין ערוד ממית אלא החטא ממית. באותה שעה אמרו: אוי לו לאדם שפגע בו ערוד ואוי לו לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא. (ברכות לג א)

 

                                                                                          חנינא בן דוסא מחיה ילדים מתים

 מעשה שחלה בנו של רבן גמליאל, שגר שני תלמידי חכמים אצל רבי חנינא בן דוסא לבקש עליו רחמים. כיון שראה אותם עלה לעלייה ובקש עליו רחמים. בירידתו, אמר להם: לכו – שחלצתו חמה. אמרו לו: וכי נביא אתה? אמר להן: לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא כך מקובלני: אם שגורה תפלתי בפי – יודע אני שהוא מקובל, ואם לאו – יודע אני שהוא מטורף. ישבו וכתבו וכוונו אותה שעה. וכשבאו אצל רבן גמליאל, אמר להן: העבודה! לא חסרתם ולא הותרתם, אלא כך היה מעשה, באותה שעה חלצתו חמה ושאל לנו מים לשתות.

ושוב מעשה ברבי חנינא בן דוסא שהלך ללמוד תורה אצל רבי יוחנן בן זכאי, וחלה בנו של רבי יוחנן בן זכאי. אמר לו: חנינא בני, בקש עליו רחמים ויחיה. הניח ראשו בין ברכיו ובקש עליו רחמים – וחיה. אמר רבי יוחנן בן זכאי: אלמלי הטיח בן זכאי את ראשו בין ברכיו כל היום כולו – לא היו משגיחים עליו. אמרה לו אשתו: וכי חנינא גדול ממך? אמר לה: לאו, אלא הוא דומה כעבד לפני המלך, ואני דומה כשר לפני המלך. (ברכות לד ב)

 

[1] הילד שמואל דורש כאן את פסוק ה בפרק א ויקרא – וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה` וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד (ויקרא א ה)