הכר נא – פרשת וישב

  (לא) וַיִּקְחוּ אֶת כְּתֹנֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם: (לב) וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא: (לג) וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף: (בראשית לז)

 ספר היובלים פרק לד

 מעניין הקשר שיוצר ספר היובלים בין סיפור מכירת יוסף ובין יום הכפורים.   ספר היובלים אומר לנו שבניגוד או בתוספת למקרא, יש להתבונן  במערכות היחסים בתוך המשפחה. בין הורים, אבות ואמהות ובנים – כמשפיעים ומעצבים בעוצמות גדולות את חיי הבנים. מעשה חטיפת וכמעט רצח יוסף גורם גם למות אמהות ובנות ואחיות – לא רק לצער אבות.  וגם לכך כדאי לשים לב. עניין זה אינו נזכר כלל בתורה. 

וכאן באתר, במאמר קורע לב של ארי אלון:  http://arzi.co.il/article.php?id=49  

אגדת ספר היובלים העבירה את מרכז הכובד של יום כפור מהציר שבין האדם למקום לציר שבין האדם לחברו. יום כפור המקראי מתואר כיום שהטקס המרכזי שלו הוא טקס כפרה וטיוח[8] קולקטיבי של כל עוונות בני ישראל[9]. טקס זה סובב סביב שני שעירי עזים – האחד שעיר חטאת והאחר שעיר לעזאזל. כל אחד משני השעירים הללו מטייח בדרך אחרת את כל חטאי בני ישראל – השעיר לעזאזל נושא עליו לארץ גזירה את כל עוונות בני ישראל, ואילו שעיר העזים לחטאת נשחט על ידי הכהן הגדול (אהרן), המביא את דמו אל מבית לפרוכת, ומזה את דמו על הכפורת, ומכפר על הקודש מטומאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם.

השילוב המקראי של שעיר עזים והמון דם מביא בהכרח לידי כפרת חטאים. שילוב זה מהווה הזמנה למדרש של ספר היובלים על אחי יוסף ששחטו שעיר עזים וטבלו בדמו את כתונת יוסף. גם השעיר הנשלח לארץ גזירה מזכיר מאד את יוסף הנשלח על ידי אחיו לארץ גזירה. בני יעקב מנסים לחפות על שליחתו של אחיהם לארץ גזירה על ידי טבילת כותנתו בדם שעיר העזים. יום החיפוי של בני יעקב נהפך להם ליום כפור – יום של עינוי ואבל על החטאים האיומים שחטאו לדינה, בלהה, יוסף ויעקב.

יוסף, כידוע, יימצא חי מאד כעבור עשרים ושתיים שנה, ואסונו יהפוך לסיפור ההצלחה הגדול ביותר בתנ"ך. אבל יום כפור ימשיך לציין לעד את יום המרמה שהביא למותו המדומה של יוסף, ולמותן הלא מדומה של בלהה ודינה. זאת ועוד: יום כפור ימשיך לציין לעד את עשרים ושתיים ימי הזיכרון והאבל שכפו אחי יוסף על אביהם.

פעם בשנה, בעשירי לחודש השביעי, באו בני ישראל לנחם את אביהם, ולהתאבל על יוסף, מתוך תקווה שהיום הזה יהפוך ליום זכרון לילדו המת. אך ישראל מאן להפוך את יוסף לזכרון מן העבר, ומאן לחדול מהאבל הבלתי פוסק על בנו אהובו. והיום הזה נהפך לנו, בני ישראל, ליום זכרון על עצמנו, יום תזכורת לרוע האינסופי הטמון בנו, ויום של עצב גדול להתעצב בו בעבור חטאינו ובעבור כל פשעינו.

לפחות ארבע מאות שנה לאחר התגלותו של ספר היובלים תתגלה המשנה, ובה יימצא כתוב: "יום הכפורים מכפר על עבירות שבין אדם למקום, אך אינו מכפר על עבירות שבין אדם לחברו עד שירצה את חברו"[10]. יום הכפורים של המשנה יהפוך להיות יום שלא כדאי להגיע אליו ללא ריצוי החבר הפגוע. כאשר בעבירות שבין אדם לחברו מדובר אין טעם לכל טקס הכפרה והטיוח של יום הכפור, אם לא נעשתה לפני כן פעולה אישית ואינטימית של ריצוי החבר או החברה הפגועים.

רחל אליאור מוסיפה : 

ההקשר השני שבו נזכר יום הכיפורים בספר היובלים, בדרך השונה מנוסח המסורה, הוא חטא מכירת יוסף. חטא זה מוצג כחטא משותף של בני יעקב שלא כיפרו על חטאם הנורא )`ויתנכלו אליו ויעשו לו בערמה להמיתו וישובו וימכרהו לסוחרים ישמעאלים`, (היובלים לד 11) ולא באו על עונשם. על כן חטא זה שחוטאיו לא נענשו מחייב זיכרון לדורות וכפרה כללית של צאצאי החוטאים, שהיו ראויים למיתה על פי החוק המקראי: `וגונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת` (שמ` כא 16). הסיפור בנוסח ספר היובלים (לד 18-10) קושר בין חטא מכירת יוסף בידי אחיו: `ובני יעקב שחטו שעיר עזים ויטבלו את כתונת יוסף בדמו וישלחו אל יעקב אביהם ויהי בעשירי לחודש השביעי`, לבין הכפרה המתחייבת ממנו, שהוטלה על בני ישראל לדורותיהם במועד זה (שם, לד 18). הכפרה קשורה בזיכרון החטא, שבעטיו יש להתענות מדי שנה, הן בכתונת אותה לובש הכוהן הגדול כחלק מבגדי הקודש המתבקשים בעבודת היום (ויקרא טז 4) והן בשעירי עזים לחטאת הקשורים בעבודת יום הכיפורים .

למאמר של רחל אליאור http://pluto.huji.ac.il/~mselio/mahshevet-22-pp-3-52-elior.pdf