החנוט היפה ביותר בכל הזמנים

מאת: ארי אֵלון (ציור: יונה ארזי) ת.פרסום: 05/07/15
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

 

וַיְצַו יוֹסֵף אֶת עֲבָדָיו אֶת הָרֹפְאִים לַחֲנֹט אֶת אָבִיו וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים אֶת יִשְׂרָאֵל. וַיִּמְלְאוּ לוֹ אַרְבָּעִים יוֹם כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי הַחֲנֻטִים וַיִּבְכּוּ אֹתוֹ מִצְרַיִם שִׁבְעִים יוֹם... וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבֹּר אֶת אָבִיו וַיַּעֲלוּ אִתּוֹ כָּל עַבְדֵי פַרְעֹה זִקְנֵי בֵיתוֹ וְכֹל זִקְנֵי אֶרֶץ מִצְרָיִם. וְכֹל בֵּית יוֹסֵף וְאֶחָיו וּבֵית אָבִיו רַק טַפָּם וְצֹאנָם וּבְקָרָם עָזְבוּ בְּאֶרֶץ גּשֶׁן. וַיַּעַל עִמּוֹ גַּם רֶכֶב גַּם פָּרָשִׁים וַיְהִי הַמַּחֲנֶה כָּבֵד מְאֹד. וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן הָאָטָד אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וַיִּסְפְּדוּ שָׁם מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים. וַיַּרְא יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַכְּנַעֲנִי אֶת הָאֵבֶל בְּגֹרֶן הָאָטָד וַיֹּאמְרוּ אֵבֶל כָּבֵד זֶה לְמִצְרָיִם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ אָבֵל מִצְרַיִם אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן.(בראשית נ`, ב`-י"א)

 

מסע ההלוויה המפואר בכל הזמנים

כשמת ישראל ציוה יוסף את הרופאים לחנוט אותו. ישראל הונח במיטת שן מצופה זהב טהור ומשובצת אבנים טובות ומרגליות יקרות ועליה חבלי בוץ וארגמן ואבני שוהם ובדולח. מסביב למיטה הזליפו יינות יקרים ומשובחים וכל מיני בושם ומור ולבונה.[1] ישראל לא יֵדע לעולם שסביב מותו הונצח יותר מכל פולחן השפע המצרי של בני ישראל. כל מצרים התאבלה על מות אביו של המושל. שבעים יום הורד הדגל המצרי לחצי התורן. כל האירועים המשמחים ותוכניות הבידור נדחו עד תום האבל הגדול, שבמהלכו תוכננה בקפידה ההלוויה המרשימה ביותר בכל הזמנים.

מסע ההלוויה הועבר בשידור חי. שיירה אינסופית של מכוניות שרד ואוטובוסים ממוזגים יצאה ממצרים. בראש השיירה התקדמה לימוזינה לבנה פתוחה, בתוכה מיטת הזהב והבדולח, ובה שכן גופו של החנוט היפה ביותר בכל הזמנים, שגם לאחר מותו המשיך יופיו להיות מעין יופיו של אדם הראשון.[2] אחרי הלימוזינה נסעו "כל בית יוסף ואחיו ובית אביו", אחריהם מאות מכוניות השרד של "כל עבדי פרעה זקני ביתו וכל זקני ארץ מצרים", אליהם התלוו עיתונאים, צלמים, מאבטחים, מאפרים, מעצבים, יועצי תדמית, יועצי תקשורת, ובנוסף לכל אלו "גם רכב גם פרשים ויהי המחנה כבד מאד".

הבדואים של סיני לא זוכרים עד היום שיירה כל כך מפוארת. בדרך חלפה השיירה על פני פאיד, איסמעיליה, האגם המר, האגם המתוק, ציר עכביש, טסה, ביר גפגפה, מסעדת הדגים של נח"ל ים, היאחזות הנח"ל בסיני, שקם אל עריש, חולות חלוצה, מחסום רפיח, מחסום כיסופים, דרך ארץ פלשתים, גרר, צומת נצרים, מחסום קרני, אשקלון, צומת פלוגות, חברון, קריית ארבע (לא עצרו במערת המכפלה), אפרתה, קבר רחל, בית לחם, הר המוריה, בית אל, פסגות, עופרה, אֵלון מורה, שכם, קבר יוסף, הר ברכה, עמק דותן, מחנה סנור, מעלה אפרים, מחנה בזק, עד דרך המרדפים עד ציר הטשטושים, בואכה יריחו.

לרשות כל בן ישראל הועמד אוטובוס מפואר שעל מושביו המרופדים התפרקדו הבנים והנכדים - אוטובוס לגד ולצאצאיו, אוטובוס לשמעון וליוצאי חלציו, אוטובוס לחמולה של ראובן... כל אחד מאבות החמולה ישב ליד הנהג עם המיקרופון ביד, והסביר לנכדים על כל אבן וכל תלולית בדרך. בני יעקב המזדקנים התרגשו מאוד לשוב אל ארץ גבורותיהם, ובשמחה רבה הסבירו לנכדים שנולדו במצרים את כל מה שרצו לדעת על הארץ המובטחת. בעמק ההוא היה לנו סכסוך רועים, ובבקעה ההיא חפרנו באר, ומעבר לגבעה הרחוקה היה אימון חורף מפרך, וכאן, על ציר עכביש, ריססו אותנו שני מפציצי סוחוי, ושם, בשקם אל עריש, חנינו חנייה אחרונה בדרך לתעלת סואץ...

כאן ניצב עד היום מזבח שהקים סבא אברהם, ושם מזבח שבנה סבא יעקב, ושם, מעבר למכתש ההוא, עובר ציר המרדף שרדפה הסיירת של סבא אברהם בעקבות צבאות חמשת המלכים. ומכאן יצאנו למארבים, ושם, מעבר לאופק המזרחי נעקד סבא יצחק, וכאן הייתה עיר גדולה ויפה, שכם, שהוחרבה על ידינו. צפונה לחורבות שכם מתפרש עמק הניווטים המפרכים, עמק דותן. לילות רבים הלכנו כאן מתוך שינה, הלכנו והלכנו ונפלנו לבור והתעוררנו מפחד, והמשכנו לישון וללכת וליפול לבור אחר, וכפי שאתם רואים הרבה בורות פעורים בעמק דותן עד עצם היום הזה. ושם, בין החרציות, נמצאות האבנים עליהם הניח סבא ישראל המנוח את ראשו, ועל התלולית ההיא הוצב סולם ארצה וראשו הגיע השמימה. האגדות מספרות כי עד היום יש אלהים במקום הזה ועד היום יש בו משטח השראה סודי של מלאכי אלהים.

 

פסטיבל האבל הכבד ביותר בכל הזמנים

כשהגיעה שיירת האבל ליריחו החנו את כלי הרכב הממונעים, והלכו רגלי מזרחה לכיוון הירדן בואכה ערבות מואב. בדרך חלפו על פני מה שהיה פעם מוצב פסיון, ושִחזרו את המסלול בו חלפו אליהו, אלישע וישוע בדרכם אל מרכבת האש ואל יוחנן המטביל, והצטרפו למסלולם של צליינים רבים, שמאז ועד עתה הם יורדים מהרי יהודה דרך המדבר, מרחפים על פני ציר הטשטוש ושדות המוקשים, חוצים את הירדן בעמדת הטבילה ומרכבת האש, וחונים בערבות השיטים, לקיים מה שנאמר "וישב ישראל בשיטים".[3]

שם, בשיטים, החל פסטיבל האבל הכבד ביותר בכל הזמנים. הלימוזינה חנתה למרגלות הר נבו ומכל ההרים הקרובים והרחוקים ירדו ללא הרף להקות של מתאבלים ומקוננות. מהרי יהודה ומהרי מואב, מהר שעיר ומהרי גלעד הרחוקים. מלכים ולוחמים רבים שמעו על ההתקהלות, והיו משוכנעים שמתחוללת מלחמה, ובאו בדהרה על סוסים לבנים ועל סוסים שחורים, ועצרו בחריקה כשהבחינו שלא במלחמה מדובר אלא בפסטיבל אבל. הם טמנו עמוק בתוך האוכפים את כל האקדחים והחרבות, הוציאו סיטארים, עוגבים וחלילים, והצטרפו לשבוע בינלאומי של נהי ובכי ותפילות אשכבה לישראל בן העקוד ואבי המושל - החנוט היפה ביותר בכל הזמנים.

כל מלכי מזרח ומערב באו לחלוק לישראל כבוד וכשראו כתרו של יוסף תלוי בארונו של ישראל "נטלו את כתריהן והקיפו ארונו של ישראל כגורן זה שמקיפים אותו באטד"[4], ועל כן קראו למקום הזה גורן האטד אשר בעבר הירדן. "וירא יושב הארץ הכנעני את האבל בגורן האטד ויאמרו אבל כבד זה למצרים על כן קרא שמה אבל מצרים אשר בעבר הירדן".[5]

בני ישראל הצליחו להיות יותר מצרים מהמצרים. אף אחד לא העלה על דעתו שהם ישראלים או יהודים או עברים. כל כך הצליחו במשימת התבוללותם, עד שהאבל על "ישראל סבא" הפך בתודעת העולם ל"אבל מצרים אשר בעבר הירדן".        

 

צפירות אמת עולות ויורדות

לקראת תום שבוע האבל שבו נציגי כל העמים לארצותיהם ובני ישראל נותרו לבדם בשיטים. ארון ישראל החנוט נותר בתוך הלימוזינה, כשהוא מוקף אינספור כתרים כגורן זה שמקיפים אותו באטד. למחרת השכימו בני ישראל קום, הלכו עד הירדן, ולנו שם שלושה ימים. רגע לפני שחצו את הירדן מערבה הופיעו בשטח מאות שוטרים צבאיים, והפעילו צפירות אמת עולות ויורדות. מכל הרמקולים בקעו סִסמאות לשעת חירום, מלוות בפקודה הבאה: "כראותכם את ארון ברית ה` אלוהיכם נישא על כתפי הכהנים – סעו ממקומכם והלכתם אחריו. הקפידו לשמור מרחק של אלפיים אמה ביניכם לבין הארון, והמתינו לפקודת היום של יהושע בן נון".[6]

בני ישראל היו המומים. הם היו משוכנעים שהם חוצים את הירדן למערת המכפלה בעקבות ארונו של סבא ישראל, והנה פתאום פוקדים עליהם ללכת אחרי ארון אחר - ארון הברית - אל יעד לא ברור. הם לא הספיקו לעכל את הבשורה וכבר עלתה וירדה צפירת אמת נוספת, ובעקבותיה הוראה להתייצב מיד על שפת הירדן כדי לשמוע את פקודת היום.

כבר עם שמיעת המשפט הראשון של יהושע בן נון התברר לבני ישראל שהם לא שבים לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. הכיף נגמר. הטיול לארץ כנען הפך להיות מסע הכיבוש שלה. ברעד הם הקשיבו לדברי יהושע: "בזאת תדעון כי אל חי בקרבכם והורש יוריש מפניכם את הכנעני ואת החִתי ואת החִוי ואת הפרזי ואת הגרגשי והאמֹרי והיבוסי - הנה ארון הברית אדון כל הארץ עובר לפניכם בירדן. ועתה קחו לכם שני עשר איש משבטי ישראל איש אחד איש אחד לשבט. והיה כנח כפות רגלי הכהנים נשאי ארון יהוה אדון כל הארץ במי הירדן יכרתון המים הירדים מלמעלה ויעמדו נד אחד".

וכך היה: ברגע שנגעו רגלי הכהנים נושאי ארון הברית במי הירדן, קמו המים והתייצבו כנד אחד וכל בני ישראל עברו בתוכם בחרבה. בני ישראל לא ידעו מנוח - כל הזמן הלכו אחר ארון הברית וכבשו עיר אחר עיר, והתגעגעו אל הימים הטובים שהתקיים בהם הכתוב "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד". ארון הברית הלך לפניהם לאורך כל ציר הכיבושים - מיריחו לעי ומהעי לגִּלגל, שוב חלפו על פני דרך המרדפים וציר הטשטושים, ומחנה סנור ומחנה בזק ועמק דותן ושכם ובית-אל והר המוריה וגבעת התחמושת וכביש המנהרות וחברון (לא עצרו במערת המכפלה), באר שבע, ארץ פלשתים, בואכה עזה, מחסום ארז, מחסום קרני, מחסום כיסופים...

 

 

[1] על-פי תרגום ירושלמי ותרגום יונתן לבראשית נ, א. ראי/ה על-כך אצל לוי גינזבורג, "אגדות היהודים" פרק ז`, עמ` 75

[2] ראי/ה תלמוד בבלי בבא מציעא פ"ד, א`; תלמוד בבלי בבא בתרא נ"ח, א`

[3] במדבר כ"ה, א`

[4] בראשית רבה פרשה צ"ז

[5] בראשית נ`, י"א

[6] על-פי יהושע ג`, ג`-ד`