בדמייך חיי- על נידה וטמאות,ויקרא טו

דבורה לדרמן-דניאלי/ ויקרא טו` – נידה וטמאות

"יום אחד כאשר ישבתי בכיתה בסמינר הרבני שלי, למדנו את מסכת ברכות. ברכות של הנאה, ברכות הקשורות לקיום מצוות וברכות תהילה ותודה. המורה שלי הסביר שאין רגע חשוב בחיי יהודי שאין לו ברכה.. לפתע קלטתי שאין זה נכון. היו רגעים חשובים בחיי שעבורם לא הייתה ברכה. רגע אחד היה כאשר…קיבלתי, בפעם הראשונה, את מחזור הווסת שלי… (אדלר,2008)

העובדה שאין ברכה במסורת הברכות היהודיות לאירוע קבלת הוסת הנשית איננה רק ביטוי להתעלמות מחוויות נשיות משמעותיות. היא בראש ובראשונה ביטוי לתפיסה של הוסת כמזהמת ומטמאת. תפיסה בסיסית זו של העדר ברכה והעדר קדושה בהקשרו של הדם הנשי – תחושה שהינה הפוכה לתחושת ההתקדשות היהודית הנוגעת בכול, טבועה עדיין עמוק בחיי האמונה היהודיים. הדם הנשי מקבל למעשה משמעות של חומר בזוי. 
לתיוג זה של הדם הנשי כבזוי ישנן השלכות דכאניות הן ברובד הפסיכולוגי-קיומי, והן ברובד הפוליטי-מעמדי. ברובד הפסיכולוגי-קיומי תיוג זה יוצר תחושת פגימות פנימית שמונעת מהאישה להכיר את עוצמות גופה, לקבל את שלמותה במלאות ולהתוודע למלוא אפשרויותיה. 
ברובד הפוליטי, תיוג הדם כטמא נחשף במחקרים כמנגנון של משטור והכפפה אשר הופך את הגוף הנשי לקולוניה זכרית. נשים יהודיות אומנם מחונכות לקבל את קטגורית הטמאות ואת חוקי הנידה כניטרליים וכנטולי שיקולי כוח ושליטה, אולם, חוקרי חוקי הטומאה והטהרה בהיסטוריה האנושית בתרבויות שונות, ובעולם היהודי בפרט, זיהו את קטגוריות הטוהר והטמאות כעקרונות הסדרה חברתיים-פוליטיים. קריסטבה טוענת כי הגדרתו של הדם הוסתי כטמא, ודיני הנידה הנובעים מהגדרה זו, הינם למעשה מנגנון משטור והסדרה אשר היא מכנה "בזות". הבזוי הוא לאו דווקא זה הלא נקי או הלא בריא, היא טוענת, אלא מה שמשבש זהות, מערכת וסדר, ומה שמאיים על גבולות כוח מוסדרים. 
הסדרי הבזות על פי קריסטבה עיקרם יצירה ושמירה על מחויבות לשיטה הזכרית על ידי הבחנה והבדלה בין מה שמזוהה עם הסדר ומה שמאיים לפרוץ אותו, ולכן מוגדר כבזוי וכמנודה. בחברות בהן ישנה טקסיות של הטומאה היא מלווה במאמץ להעניק זכויות לגברים על הנשים. האיסורים והטקסים הדתיים הנוגעים לטמאות הינם למעשה מנגנון לשמירת גבולות הסדר הגברי החפץ לשמר ולשעתק את כוחו. מהותה של טקסיות זו בהקשריה הדתיים היא בהכפפת העוצמה האימהית לסדר סימבולי המקבל לגיטימציה מחוק אלוהי, וכפוף לחוזה עם האלוהי. 
ניתוחה של דגלס (2010) את הגדרות הטומאה והטוהר תורם פן נוסף להבנת מנגנון מסדיר זה. דגלס הראתה גם היא במחקרה כיצד למעשה קטגוריות הטומאה הן מערכת סמלית המבוססת על הגוף, שמטרתה להסדיר את ההיררכיה החברתית.
בנוסף, דגלס מפנה זרקור לטקסי הטומאה והטהרה כטקסים המסדירים יחסי כוח על ידי שליטה בחוויה האנושית של העוברת אותם. יחסי הכוח הפוליטיים ופערי הכוח מוטבעים במניפולציה על חווית הגוף. מכאן מתעוררות שאלות לגבי יחסי הכוח המוטבעים בפרקטיקה של איסורי הנידה ובטקס ההיטהרות. מה מוטבע בגופה ובנפשה של האישה באשר למיקומה החברתי כשכל מגע עמה, ולו דרך חפץ, מטמא את הבא עמה במגע? מה מוטמע בה ובנשים האחרות הצופות בה, באשר לכוחן הפוליטי, לערכן כישויות במרחב הציבורי וללגיטימציה שלהן לתבוע ערך, יוקרה, כוח וזכויות, כשהן הולכות להיטהר פעם בחודש, מטומאה מחללת הקיימת בבשרן?? ומה מעניק מנהג זה של נשים, לגברים הצופים בהן הולכות להסיר מהן את הטמאות שדבקה בהן??? הרי הטקסים הגופניים יוצרים תחושת נחיתות ברורה של אלו המבצעות אותם, אל מול תחושת עליונות ברורה של אלה שלא נתבעים לבצעם. התחושות ההופכיות הללו הנצרבות בחוויה הגופנית במהלך הטקס, מהוות מנגנון תחזוק של הריבוד המעמדי–מגדרי, כך שהוא מאושרר מדי חודש בחודשו גם בלי שיחסים קסטיים אלו יהיו מוצהרים. 
אומנם, גם גברים נדרשו בתקופות מסוימות לקיים טקסי טבילה, אך טקסי הטבילה של הגברים נועדו להיעשותם ראויים עבור עבודת הקודש של האלוהי, בעוד שטקסי הטבילה הנשיים נועדו לעשות את הנשים ראויות לבעליהן. כך שאין מדובר במהות באותה מטרת טבילה ובאותה הגדרת טומאה. 
חוקרת נוספת אשר זיהתה בתפיסת טמאות הגוף והדם הנשי מנגנון דכאני הממשטר ומכפיף נשים, היא הלפרין (2013). במחקרה הלפרין מנתחת את מערך הכוחות הפסיכולוגי הנצרב דרך דיכויו של הגוף-נפש-רוח הנשי. היא מסבירה כי הגוף הגברי מאשש את שלמותו אל מול פגימות הגוף הנשי. כלומר, פגימותו של הגוף הנשי היא מרכזית לעצם שמירת הערך העצמי הגברי. כשהגבר מייחס לגופו נעלות ועדיפות לעומת הנחיתות הנשית, הוא מסוגל גם לנכס לעצמו ולבני המגדר המזוהה עמו עליונות מוסרית והגמוניה חברתית זכרית. (מתוך המאמר "מדמך תחזי אלוה", מגדר, 3)

ציוויי הטומאה והנידה, אם כן, בויקרא טו`, הם מהלך פוליטי המסדיר את ההכפפה והדיכוי של נשים יהודיות לאורך הדורות, בשם הדת ובשם האלוהים. שחרור מהדיכוי, לכן, מחייב התייצבות נועזת אל מול חוקים דכאניים אלו, וניפוץ החזות הניטראלית שלהם.

Facebook
Twitter
LinkedIn