הנער שהזריק תנ"ך לוורידים

לפני שנים רבות עזב נער יתום בן שש עשרה את תחום המרחב של ילדותו העשוקה. אבן נגולה מלבו כאשר יצא מבית קרובי משפחתו המתחסדים, שהרבו להטיף לו מוסר ולהתעלל בו נפשית וגופנית. לאחר שנפרד מחבריו הטובים, נסע הנער למרחקים, והתכונן לעשות חיל בישיבה היוקרתית ביותר אשר הייתה בימים ההם.

הוא היה נער יצירתי ויצרי מאד. על אף גילו הצעיר הספיק לנטוש את אמונת אבותיו, לרעות בשדות זרים, להפוך לאפיקורוס, ולחזור בתשובה. במהלך השנים הללו שתה בצמא מאות ספרים אסורים ומתוקים, והפנים אלפי מדרשים ואגדות מתוך ספרות התלמוד, המדרש, הקבלה, המוסר, המחשבה והחסידות.

לתנ"ך הייתה לנער משיכה יתרה, והוא התמכר לו לחלוטין – את כל 929 פרקיו הוא הזריק ישר לוורידים. את כולם ידע בעל פה.

על חטא שחטאו הורי ומורי בזלזולִי

למרות שהיה אהוד מבחינה חברתית, לא מצא הנער בישיבה ידיד אישי שיוכל לשפוך בפניו את לבו ולשתף אותו בפחדיו ובהרהורי הכפירה שלו. גם רב או מדריך רוחני כלשהו לא הצליח למצוא בין כותלי בית המדרש.

בצר לו המשיך לשתף פעולה עם מקורות הנצח, ולשפוך את לבו לתוך מדרשיו האישיים. חלק ממדרשים אלו הטמיע בטיוטות של שירה אלוהית מתהווה, ואת השאר הכניס לתוך איגרות ארוכות ודכאוניות ששלח לרעיו הרחוקים. באיגרות אלו שידר הנער אותות מצוקה מסוכנים, ותיאר את עומק המשבר הנפשי והאמוני שבתוכו הוא שרוי. מדי פעם היה שואל את נפשו למות.

"… עודני עול ימים, וכבר כזקן שבעתי ממרורים ותלאה. מוחי כבר קרוע לעשרה קרעים, אש הטבע כבתה בקרבי, ואש זרה תאכל עד שאול. הוי! אוד עשן אנכי, תוכי נחר וסביבותי לחכה האש… קר ככפור אנכי ונפשי גחלים תלהט. צנת קרח על פני עת יבערו בקרבי מוקדי עולם. נפשי תתהפך כלהט חרב המתהפכת ואנכי – הוי מה אומלל אנוכי!!…

כבר באו מים עד נפש, כבלים כבדים הושמו על רגלי… מת לבי בקרבי וגם אני הנני הולך למות. קצתי בחיי ואהיה עלי למשא… אך אתוודה-נא טרם מותי… אכה כף על ירך ואתופף על לבי ואומר:

על חטא שחטאו אבותי באונס וברצון,

ועל חטא שחטאו הורי ומורי בזלזולִי,

ועל חטא שחטאו לפני באימוץ הלב ;

ועל חטא שחטאו לפני בגלוי שבסתר

ועל חטא שחטאו לפני בחוזק יד,

ועל חטא שחטאו לפני בטפשות הלב,

ועל חטאים שאני עולה עליהם עולה כליל…

ועל חטאים שנתחייבתי עליהם רק יורד ויורד…

ועל חטאים שהוכיתי מלקות ומכות מרדות, בין שהייתי חייב, ובין שלא הייתי חייב, בין שיש בהם `קום עשה`, ובין שאין בהם אלא `לא תעשה`

– על כולם אלוה סליחות סלח להם, מחל להם, כפר להם…"

ילד מוכה מכה "על חטא", ומתוודה על חטאם של המכים אותו. בהומור שחור משחור הוא רואה את עצמו כקרבן החטאת שלהם. רגע אחד הוא קרבן עולה העולה כליל למרומים, מיד לאחריו הוא הופך להיות קרבן יורד ויורד לשאול. בעת הירידה לשאול הוא ממשיך להתוודות, עם שהוא מכה כף על ירך, ומתופף על לבו בקצב הטם טם של מסכת מכות הנפש.

מסכת מכות הנפש כוללת לא רק את המכות הגלויות, כלומר את כל סטירות הלחי והחבטות שמטיחים הורים ומורים בחוזק יד, ואת כל המלקות ומכות המרדות שהם מלקים במקלותיהם ובחגורותיהם. במרחב ה"גלוי שבסתר" של מסכת מכות הנפש נחשפות כל המכות הסמויות שחוטפים ילדי כל הדורות מהורים, מורים ומטיפי מוסר כה רבים. מכות סמויות אלו מותירות את רישומן בנפש השוכנת ב"גלוי שבסתר" – חטאי אימוץ הלב, חטאי טיפשות הלב, וכל יתר דברי הזלזול שמטיחים הורים ומורים בילדי כל הדורות.

מחלת נפש יהודי הומיה

ממש באותם ימים מתפרסם לראשונה קורטוב מתורת ה"גלוי שבסתר" של הנער. בכ"א בניסן תרנ"א (29.04.1891) מופיע בעילום שם מאמרו "רעיון הישוב" – מעין מניפסט של "אגודת סתרים רוחנית-דתית", שהיא אגודת בת של "חיבת ציון". אגודת סתרים זו הוקמה על ידי תלמידי הישיבה, ופעילותה התרחשה בחשאי בין כתליה. עיקרו של המניפסט הוא הצעת אלטרנטיבה דתית מוסרית למושבות האיכרים הראשונות שהוקמו בארץ ישראל.

לטענת הנער אין עתיד לכל המפעל הציוני אם יושתת על בסיס חילוני בלבד. הוא מעלה על נס את היות החלוצים הציוניים "אנשים גיבורי כוח", אך מאוכזב קשות מכך ש"רפה מאד הקשר בין רבים מהם ובין הדת". לעומת זאת הוא מבקר ביקורת חריפה את תפיסת עולמם של ה"יראים החרדים" המקפידים על כל ה"מצוות המעשיות" שבין האדם למקום, ומזלזלים בכל "המצוות המסורות ללב" שבין אדם לחברו. ביקורת זו היא מדרש קלאסי לפרשת "קדושים" שחלה כמה ימים לאחר מכן. בנוסף לכך היא מהווה עימות נוקב ביותר עם תפיסת עולמם של המבוגרים המכים שהרסו את ילדותו של הנער.

"אם נאמר לרפא שבר עמנו עלינו לדעת, כי אם לא נרפא מחלת הנפש, ונשרש את המדות הנשחתות שבאו לנו על ידי צרות רבות ונאמנות, לשווא יהיה כל עמלנו… בארצות אירופה רחוקה התקוה להשיג את רוחנו לתחיה ; ההרגל הרע אשר הסכינו בו בני עמנו, מרוב ימים, השע עינם מראות נכוחה, ומפניהם כסה אור, לבלי הרגש חסרונותיהם הרוחניים. אבל עתה, בהתעורר `רעיון הישוב` היה לשמש צדקה להמס את הקרח הנורא בלבות בני עמנו… "

הילד המוכה שמאחורי המניפסט רואה בתנועת ההתיישבות בארץ ישראל את הסיכוי האחרון לריפוי מחלת הנפש המוסרית של העם היהודי. הוא מאמין שההבראה ממחלת נפש זו מותנית ביכולתם של יהודי ארץ ישראל להעביר את מרכז הכובד ההלכתי של ה"שלחן ערוך" שלהם אל המצוות המסורות ללב שבין האדם לחברו.

 ההלכה הציונית המושתתת על מצוות המסורות ללב

 כפי הנראה לא הייתה כל התייחסות רצינית אל המסר הטמון במניפסט המחתרתי שכתב הנער ההוזה. אגודת הסתרים התמהונית נעלמה מתחת לפני השטח של הישיבה היוקרתית. נראה שההיסטוריונים לא רשמו אפילו כאפיזודה חולפת את הפנטזיה על "שולחן ערוך ציוני" המושתת על מצוות המסורות ללב.

הנער עצמו, לעומת זאת, לא נרשם כאפיזודה חולפת כלל וכלל. כשנה לאחר שהגיע אל הישיבה עזב אותה כשבאמתחתו מחברות של מדרשים אישיים בדמות סיפורים, שירים ואיגרות. כמה חודשים לאחר מכן התפרסם שירו הראשון. בשיר זה, כמו במדרשי הישיבה המחתרתיים, מבכה הנער את ילדותו וחולם על שמש הצדקה הארצישראלית שתמס את הקרח בלבבות. וכמו במדרשי הישיבה הוא ממשיך להתוודות. הפעם הוא מתוודה בפני ציפור נחמדת על כל הרעות, התלאות, המכאובים, הדמעות והיגון שעברו עליו בילדותו העשוקה.

"שלום רב שובך צפורה נחמדת, מארצות החום אל חלוני. אל קולך כי ערב מה נפשי כלתה, בחורף בעוזבך מעוני. זמרי ספרי ציפורי היקרה, מארץ מרחקים נפלאות,הגם שם בארץ החמה היפה, תרבינה הרעות התלאות?… [3]

תוך כמה חודשים הפכה שירתו לתפילה חדשה, ושמו נישא בפי כל כ"משורר הלאומי".

עד עצם היום הזה מעטרת דמותו בולים, שטרות כסף, קלפי רביעיות וערכים באנציקלופדיות. אתרים רבים נקראים על שמו – רחובות, שדרות, גנים, מוסדות ציבור, בתי ספר ובתי קפה. דורות של ילדי גן גדלו על שירי ה"ילדים" שלו, דורות של תלמידי בית ספר למדו את שיריו ה"מבוגרים", דורות של חוקרים ניתחו את עולמו, ודורות של מוזיקאים הלחינו מאות לחנים לשיריו של הנער הדרשן אשר הזריק את התנ"ך לוורידים כדי להיגמל מזכרון ילדותו העשוקה.

 הם מחללים את פרשת קדושים

 לפנינו קטע מתוך המניפסט הנטוש שנכתב על ידי הנער הדרשן לפני שהפך למשורר לאומי. הוא מתאר בו את "היהודים הישנים", כלומר, את כל אותם "החרדים היראים" המקפידים על המצוות המעשיות, ומזלזלים במצוות המסורות ללב. רוב הציטוטים המוזכרים כאן לקוחים מפרשת "קדושים" (ויקרא יט – הפרק היומי שלנו).

"…(החרדים) ממלאים לפי דעתם אחרי כל התורה והמצוה ; אבל בהם ובמעשיהם לא נחזה תמונת יהדותנו הנאמנה ; מקבלים המה בשתי ידים את המצוות המעשיות, ודוחים בשתי ידים את המצוות המסורות ללב, אף על פי שגם הן הן גופי תורה. רבים הם ביניהם יראים וחרדים על כל מנהג קל, ואינם שמים לב אל חובות הלבבות, הולכים רכיל איש ברעהו[4], ואיש אל אחיו ישנאו בנפש[5] למרות המצות עשה דאורייתא: "ואהבת לרעך כמוך"[6].

לא אחת ושתים יביאנו המקרה לראות יהודי רד עם אל[7] ועם קדושיו נאמן, ובכל זאת יתן כספו בנשך ויפשוט עור הלווים מעל עצמותיהם… בפיו ובשפתיו יכבד את אלוהיו שלוש פעמים ביום, גם ברכת "ולמלשינים" יאמר בכוונה עצומה, וכרגע אחרי פסעו שלוש פסיעות לאחוריו הולך ועובר על "ארור מכה רעהו בסתר"[8]. זה הכלל: כל המצוות המעשיות ימלאו אחריהן לכל חוקותיהן ומשפטיהן, ובדברים שבין אדם לחבירו מזלזלים הם במידה מרובה. שנאת חינם, מלשינות ורכילות, חילול השם וחילול כבוד ישראל נעשו להם כהיתר ודשים אותם בעקביהם, כי הכרה פנימית חסרה לעמנו ; הידים עסוקות במצוות, השפתים נעות, אך רגש אין. בסיבת הצרות שעברו עלינו נחלשו בקרבנו חושי הנפש, להבין ולהוקיר ערך כל דבר לפי כבודו פנימה, ולא במראהו החיצון, וטוב לו לעמנו מראה עינים מהלך נפש, ותהי יראתו מצות אנשים מלומדה. על כן יתיר לעצמו לעבור על דברים שהם יסודי התורה והיהדות, מפני כי לא יחדור לדעת הטוב האמתי הצפון בכל פקודי ד` להכלל ולהפרט. וכל זאת באתנו בסיבת שפלות הרוח ומיתת הרגש…"[9]

 בינינו לבין אלוהינו ו/או עצמנו

 אם המצוות המעשיות ממוקמות בתחום השיפוט הגלוי שבין האדם למקום, הרי שאת המצוות המסורות ללב ניתן למקם אך ורק בתחום השיפוט הגלוי שבסתר. כשהתוודה הנער המוכה על כל החטאים שהוריו ומוריו חטאו לפניו בגלוי שבסתר, הוא התכוון לכל החטאים השייכים לקטיגוריה ההלכתית של "דבר המסור ללב". קטגוריה הלכתית זו נוצרה במדרשי ההלכה הקדומים לפרקים י"ט וכ"ה בספר ויקרא.

" `לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ`[10] – לפני סומא בדבר. היה נוטל ממך עצה, אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו, אל תאמר לו צא בהשכמה שיקפחוהו ליסטים, צא בצהרים בשביל שישתרב, אל תאמר לו מכור שדך, וקח לך חמור, ואת עוקף עליו ונוטלה ממנו. שמא תאמר עצה טובה אני נותן לו? – הרי הדבר מסור ללב, שנאמר ויראת מאלהיך "[11]

– מדרש הלכה זה טוען שהתורה איננה מדברת על עיוורון ביולוגי אלא על עיוורון מטפורי. יש מצבים שבהם כל אחד מאתנו הוא עיוור, כשם שבמצבים אחרים כל אחד מאתנו הוא מכשיל. המכשולים הם יומיומיים – תמיד ישנם תחומים שבהם איננו מתמצאים כלל, ובהם נהיה תלויים לחלוטין בחסדיהם של המומחים לדבר. כל מומחה לדבר עלול להיות מכשיל. לכל המומחים להשקעות, המומחים לבריאות הגוף והנפש, בעלי המוסכים, הרבנים, המורים וההורים יש אינספור "עצות טובות" העלולות להכשיל את ה"עיוורים האישיים" שלהם. במקרים רבים יש למכשילים אלו טובות הנאה סמויות המהוות את המניע המסוכן ביותר לאינספור ההכשלות.

ההכשלות הן "בלתי שפיטות" מעצם מהותן, שהרי הדבר מסור בלעדית ללבו של המכשיל. לפעמים עלולה ההכשלה להתפרש כמחווה של רצון טוב –"עצה טובה אני נותן לו" – לפעמים עלול המכשיל לשכנע את עצמו במחוות הרצון הטוב של עצמו.

בסופו של דבר רק המכשיל יודע אם הכשיל את העיוור האישי שלו מתוך כוונה טובה שלא יצאה לפועל או באופן מתוכנן ונבזי.   בסופו של דבר נותר הסוד הזה בינו לבין אלוהיו ו/או עצמו

 אין להם אלוהים

" `מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ`[12] – מפני שיבה תקום – יכול אם ראהו יעצום עיניו כאלו לא ראהו, הרי הדבר מסור ללב, שנאמר ויראת מאלהיך אני ה`, וכל דבר שהוא מסור ללב נאמר ויראת מאלהיך"[13]

– מדרש הלכה זה הופך לשיטה את הקשר בין "כל דבר המסור ללב" לבין כל מקום שנאמר בו "ויראת מאלוהיך". במעמקיה של שיטה זו טמונה תמונה קודרת ביותר של כל אותם "יראים חרדים" שבגלוי הם "דוברי אלוהים חיים", אך בגלוי שבסתר "אין להם אלוהים".

מדובר כאן בהתעלמויות היומיומיות שאנחנו מתעלמים מהעוורים המטפוריים המתקדמים לנגד עינינו לקראת המכשולים שלהם. למשל, בכל אותם המקרים שבהם עולה זקן לאוטובוס מלא וצפוף, ומיד נופלת תרדמה על נוסעים מסוימים. לא רק בנוסע האוטובוס מדובר כאן, אלא גם בנהג הרכב הפרטי המסתתר מאחורי משקפי שמש כדי להתעלם מזקן בודד המושיט יד להסעה. ולאו דוקא בזִקנה ממש מדובר, אלא בכל מוגבלות שהיא. עיוורון למשל…

היומיום שלנו הוא מירוץ מכשולים שאנחנו מערימים כהורים, כמורים, כמנהלים, כמפקדים וכנהגים. העובדה שכל המכשולים הללו סמויים מן העין הופכת אותנו לעבריינים הבזויים ביותר.

"ויראת מאלהיך אני ה` – זהו כלל גדול שבתורה, (שהרי) על כל דבר המסור ללב נאמר ויראת מאלהיך"[14]. – כך כותב בעל ספר חסידים העושה פרפרזה מעניינת על "אמר רבי עקיבא: ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה"[15].

הנער הדרשן מצר על כך שאת שני הכללים הגדולים בתורה דוחים בשתי ידים רבים מבין היראים והחרדים שבינינו ההולכים רכיל איש ברעהו, ואיש אל אחיו ישנאו בנפש למרות המצות עשה דאורייתא: `ואהבת לרעך כמוך`. במקום המחויבות לכללים גדולים אלו נוצר כלל הפוך:

"זה הכלל:", דורש הנער בסרקזם, "כל המצוות המעשיות ימלאו אחריהן לכל חוקותיהן ומשפטיהן, ובדברים שבין אדם לחבירו מזלזלים הם במידה מרובה… ". אין זה מקרה ששני ה"כללים הגדולים בתורה" נמצאים בפרשת "קדושים" ש"רוב גופי תורה תלויים בה"[16]. ואין זה מקרה שהנער מדבר על אלו הדוחים בשתי ידים את המצוות המסורות ללב, אף על פי שגם הן הן גופי תורה"…

(חסרים עוד קטעים)

————————————–

 היריעה מתמשכת, וצריך לחתור לסיום זמני. ולפני שיתחיל כאן "עליהום" על ה"דתיים" חשוב לי להבהיר את ההבהרה הבאה: הנער הדרשן המוכה התייחס, אמנם, בדרשתו אל החרדים ממקורביו שהתעללו בו ועשקו את ילדותו, אך דרשתו חלה על העושקים והמתעללים מקרב כל המחנות.

והערה אחרונה אחרונה: בפעם הבאה שננסה לבנות חברה צודקת בארץ ישראל כדאי שניקח ברצינות את דרשתו/דרישתו ההלכתית של ה"מוּכֶּה הלאומי" שלנו שהתפרסמה לפני כל שיריו ואגדותיו. אם נעשה כך יש סיכוי שנצליח סוף סוף להעביר למרכז הכובד ההלכתי שלנו את המצוות המסורות ללב. אם לא נעשה כך ירד שוב כל המפעל הציוני שלנו לטמיון, ושם, בארץ היפה החמה, שוב תרבינה הרעות התלאות…

 

[3] "אל הציפור", מתוך "כל שירי חיים נחמן ביאליק"

[4] לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ (ויקרא יט טז)

[5] לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ (ויקרא יט יז)

[6] ויקרא יט יח

[7] הכוונה כפי הנראה ליהודי השולט ביראת אלוהיו. ראי/ה הושע יב א – סְבָבֻנִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם וּבְמִרְמָה בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה עֹד רָד עִם אֵל וְעִם קְדוֹשִׁים נֶאֱמָן. הרד`ק מפרש `רד` משלון `רדה`, שלט, כלומר יהודה עוד שולט ביראת אלוהים

[8] ארור מכה רעהו בסתר (דברים כז כד) – `על לשון הרע הוא אומר` (רש`י). יש קשר בין לשון הרע, `לא תלך רכיל`, תפילת `ולמלשינים`, ותפילת אלוהי נצור לשוני מרע` החותמת את תפילת שמונה עשרה, שבסופה יש לפסוע שלש פסיעות לאחור. ויש קשר לכל המכות המוזכרות בגליון זה – מכות הגוף ומכות הנפש…

[9] מתוך "לרעיון הישוב", חתום על ידי ח.נ.ב "המליץ" תרנ"א…

[10] ויקרא יט יד

[11] ספרא קדושים פרשה ב

[12] ויקרא יט לב – מתוך פרשת קדושים

[13] ספרא קדושים פרשה ג

[14] ספר חסידים סימן עג

[15] ספרא פרשת קדושים פרק ד

[16] ספרא קדושים פרק א – דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדשִׁים תִּהְיוּ – מלמד שפרשה זו נאמרה בהקהל. ומפני מה נאמרה בהקהל? – מפני שרוב גופי תורה תלויים בה

Facebook
Twitter
LinkedIn