הפרשה הכי מצחיקה בתורה - ארי אלון

מאת: ארי אלון, ציור-יונה ארזי ת.פרסום: 03/04/16
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

ק שני יצורים אנושיים צוחקים בכל 929 פרקי התנ"ך - הצוחק הראשון הוא אברהם ("וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק" - בראשית יז יז) ושרה היא הצוחקת האחרונה ("וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ" - בראשית יח יב). רצה הגורל וצחוקיהם של אבינו ואמנו מתגלגלים עד עצם היום הזה דווקא בחלל הנורא של פרשת "וירא", הפרשה הכי מצחיקה בתורה. זאת מבלי לקחת בחשבון את השם "יצחק", שבמבוא לפרשתנו אנו מתבשרים על לידתו המיוחלת, ובסופה אנו חווים את הוצאתו להורג על ידי אביו. מצחיק מאוד...
פרשה מוצחקת פרשת "וירא". בשעה טובה ומוצחקת ייוולד במהלכה ילד יהודי ראשון. כולם יקראו לו "יצחק" במלעיליות לעגנית. כל ליצני הדור יאמרו: "מאבימלך נתעברה שרה", כל הליצניות תאמרנה: "לא ילדה שרה, אלא אסופי הביאה מן השוק", איציק מאנגר יכתוב "אפילו מטאטא יורה", שרה עצמה תתגלגל מצחוק ותאמר: "צחוק עשה לי אלהים - כל השומע יצחק", וכולם, ללא יוצא מן הכלל יצחקו. אפילו מטאטא יצחק.
פרשה מודחקת פרשת "וירא". מצחיק כמה שאנחנו מדחיקים אותה. מפחיד כמה שאנחנו מוצחקים ממנה. ממש פחד יצחק.
-------------------------------
צוחק מי שצוחק ראשון
-----------------------------
כמעט כל אחד יודע להגיד שיצחק זכה לשם כל כך מצחיק מפני ששרה בת השמונים ותשע צחקה בשעה שהתבשרה שהיא עתידה להרות לאברהם בן התשעים ותשע, ככתוב: "ותצחק שרה בקִרבה לאמר אחרי בלותי הייתה לי עדנה ואדני זקן". מתברר שכמה ימים לפני שאמנו צחקה בקִרבה, כבר הספיק אבינו לצחוק בדיוק מאותה סיבה, ככתוב: "ויפֹל אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלִבו הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד". על רקע הצחוק הזה הודיע אלהים לאברהם ששמו של הרך הנולד יהיה יצחק.
אף על פי כן כולנו נוטים להדחיק את העובדה הזאת, ולייחס דווקא לשרה את הצחוק שהוביל לשם יצחק. ההדחקה הקולקטיבית שלנו רחוקה מלהיות מצחיקה. מה גורם לה?
מורנו ורבנו רבי שלמה יצחקי, או בקיצור רש"י, יכול לעזור לנו לעקוב אחר מהלך הדברים שהביאו אותנו לידי הדחקה זו. כך הוא כותב בדיבור המתחיל "ויפול אברהם על פניו ויצחק" - "זה תירגם אונקלוס `וחדי`, לשון שמחה, ושל שרה לשון `מחוך` (גיחוך, לגלוג) - למדת שאברהם האמין ושמח, ושרה לא האמינה ולגלגה. וזהו שהקפיד הקדוש ברוך הוא על שרה ולא הקפיד על אברהם".
אונקלוס לא היה הראשון שתרגם את צחוקו של אברהם ללשון שמחה. ספר היובלים מקדים את אונקלוס לפחות בשלוש מאות שנה, ובו כתוב כך: "ויפול אברהם על פניו וישמח ויאמר בלִבו הבן מאה שנה יוליד בן, ושרה בת תשעים התלד?". 
רש"י מהמאה האחת עשרה, אונקלוס מהמאה השנייה ומחבר ספר היובלים מהמאה השנייה לפני הספירה מייצגים את הלך הרוחות של הפרשנים שלפניהם ולאחריהם - צחוקו של אברהם הוא ביטוי של חדווה (חדי) הנובעת מתוך אמונה. לעומת זאת, צחוקה של שרה הוא ביטוי של לגלוג הנובע מחוסר אמונה.
------------------------------
אלהים תמיד צודק?
-----------------------------
האם באמת היה צחוקו של אברהם צחוק של אמונה ושמחה כמו שמתעקשים הפרשנים והמתרגמים לומר? אם האפשרות הזאת כל כך מובנת מאליה מדוע אין הם סומכים עלינו שנבין מתוך פשוטו של מקרא את ההבדל האיכותי בין אמונתו של אבינו לבין כפירתה של אמנו. האם ייתכן שהמניע של הרמב"ן, רש"י, אונקלוס ובעל היובלים לתאר את צחוקו של אברהם כחיובי ואת צחוקה של שרה כשלילי, אינו אלא ניסיון להסבירם על פי תגובתו של אלהים?
רש"י מסגיר בפירוש את האפשרות הזאת, כשהוא מוסיף - "וזהו שהקפיד הקדוש ברוך הוא על שרה ולא הקפיד על אברהם". 
נקודת המוצא של רש"י היא שאלהים לא טועה ולא מפלה לרעה. הוא הדין ביחס ליתר הפרשנים. תפקידם, בין השאר, הוא להיות דוברי האלהים ומצדיקי דינו. אם הקפיד אלהים על שרה ולא על אברהם יש לפרש את צחוקו של אברהם כחיובי ואת צחוקה של שרה כשלילי.
הבעיה היא שלא כל אחד מרשה לעצמו לפרש את מקורותיו מנקודת המוצא של "אלהים תמיד צודק". אני, למשל, לא יכול שלא לראות במקורותיי את מחדליו החמורים של אלוהַי, שאינם אלא הקרנה גדולה של מחדלי עצמי. לכן אני חייב לשאול את עצמי שאלות כגון אלו:
אולי גם צחוקו של אברהם היה צחוק של חוסר אמונה, ואלהים לא הקפיד עִמו כשם שהקפיד עם שרה? 
ואולי, בנוסף לגיחוך, היו בצחוקה של שרה גם חדוה גדולה ואמונה רבה, ומתוך הקפדתו של אלהים עִמה הוא הבליט את הגיחוך? 
ואולי עצם העובדה ששני תיאורי צחוק דומים כל כך זוכים לשתי תגובות אלוהיות כה שונות מצביעה על כך שאלהים הִפלה לרעה את אִמנו?
אין לי תשובות לשאלות הללו, אך כדי להישאר נאמן לאלוהַי אני חייב לשאול אותן.
-------------------------------
אלהים לא מדבר עם נשים
------------------------------
אם נבדוק את הדיבורים המתלווים אל צחוקיהם של אבינו ואמנו יתברר שאין כל אפשרות לקבוע איזה מהם חיובי ואיזה שלילי.
אברהם צחק ואמר לעצמו: "הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד" ; שרה צחקה לעצמה ואמרה לעצמה "אחרי בלותי הייתה לי עדנה ואדוני זקן". את דברי שניהם לעצמם ניתן לפרש הן כביטוי של שמחה, הן כביטוי של חוסר אמון, והן כשילוב של השניים.
ההבדל המהותי בין תגובת אברהם לתגובת שרה לא נעוץ, אם כך, בתוכן הדיבור המתלווה אל צחוקם, אלא בעובדה שאברהם צוחק בקול רם ומדבר אל עצמו בנוכחות האל הדובר אליו, ואילו שרה צוחקת בקרבה ומדברת אל עצמה בנוכחות עצמה בלבד.
מאחורי הבדל זה מסתתר השוני המהותי בין מערכת היחסים אלהים-אברהם לבין מערכת היחסים אלהים-שרה. אלהים ואברהם נפגשים לעתים קרובות ומטפחים ביניהם מערכת יחסים אינטימית של בני ברית. אלהים ושרה לא נפגשים כלל.
הדיבור היחיד בין שרה ואלהים מורכב מהדיאלוג המביך הבא -
שרה: לא צחקתי
אלהים: לא, כי צחקת!
זה כל מה שהיה לאלהים ולשרה להגיד זה לזו. הדיאלוג ביניהם היה כפי הנראה חד פעמי לנצח. בהשפעתו נוצר המדרש הבא:
"`ותכחש שרה לאמר לא צחקתי, ויאמר `לא, כי צחקת` - רבי יהודה ברבי סימון אמר: `מעולם לא נזקק הקדוש ברוך הוא להשיח עם אשה אלא עם אותה הצדקת, ואף היא על ידי עילה`. רבי אבא בר כהנא בשם רבי אידי אמר: `כמה כירכוכים כירכר בשביל להשיח עִמה [עד שהגיע לשלב של] `ויאמר לא כי צחקת`...". 
מסתבר שלא מדובר כאן אך ורק בדיאלוג חד פעמי לנצח בין אלהים ושרה, אלא בין אלהים לכל הנשים! אִמנו הצדקת הייתה, כפי הנראה, צדקת יוצאת מן הכלל, שבאה להעיד על כלל הברזל הגברי של "מעולם לא נזקק הקדוש ברוך הוא להשיח עם אשה!".
לא כאן המקום להיזקק לפשר הפועל "נזקק", ולא כאן המקום להיזקק לאופן המיוחד שבו מדחיקים בעלי המדרש פסוקים מפורשים שמהם עולה כי אלהים דיבר עם חוה, עם הגר ועם רבקה. נסתפק כאן בניסיון להבין את פשר העילות והכרכורים שכִּרכר אלהים סביב אמנו הצדקת, כדי להשמיע באוזניה את שלוש המילים הבלתי נשכחות: "לא, כי צחקת!".
על פי מדרש זה ביים אלהים סצנת חאפלה מסובכת ביותר כדי להתחמק מפני דיבור ישיר עם שרה. בסצנה זו שיתף אלהים ארבעה מחבריו הטובים - אברהם ושלושה מלאכים מתחזים.
---------------------------------------------
צחוק נשי חרישי מאפיל על חאפלה אלוהית של חמישה גברים
-------------------------------------------
בחלקה הראשון של הסצנה מופיעים שלושת המתחזים מול אוהלו של אברהם בחום היום. אברהם מקיים בהם לכאורה מצוות הכנסת אורחים לעילא ולעילא, ועורך להם חאפלה גברית גברים כיד המלך הכוללת עגל חלב בחמאה, ועוגות מעשה ידי שרה.
בסוף הַדֶּזֶרְט, כטוב לִבם של הגברים בעוגותיה של שרה, מתחילה הסְצנה העיקרית, על פי התכנון המקורי:
שלושת המלאכים/אנשים מחפשים בקול את שרה, ושואלים את אברהם: "איה שרה אשתך?". אברהם עונה: "הנה באוהל". כאילו שהוא לא יודע שהם יודעים שהיא באוהל הסמוך.
דיאלוג מקדים זה הוא מעין קוד מוסכם לשרה שתיכנס להאזנה פסיבית ותישאר בתמונה לקראת המשך הדיבור בין הגברים. קוד זה כולל כמובן הבהרה חד משמעית לשרה להישאר בעזרת נשים, ולא לעבור לאוהל הגברים כדי להצטרף, רחמנא ליצלן, לשיחה האלוהית.
לאחר ששרה נכנסה להאזנה פסיבית מבשר קול גברי עקיף לאברהם את מה שאלהים בישר לו באופן ישיר כמה ימים לפני כן - "שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך". עד היום לא ברור אם קול זה היה קולו של אלהים או של אחד האנשים/מלאכים. לעומת זאת ברור שהדובר מדבר אל אברהם מתוך כוונה יזומה להעביר לשרה מסר המוכר לכל הגברים הנוכחים.
לפנינו חיזיון אבסורדי: חמישה גברים מנסים להעביר מסר קצר לאשה אחת, ואף אחד מהם איננו מסוגל ו/או מעוניין לעשות זאת באופן ישיר. הם מפברקים סצנה שלמה של הכנסת אורחים וחאפלה גברית בחום היום, שבמהלכה הם מנסים להעביר לשרה מסר אלוהי מסווג.
שרה שומעת בפתח האוהל, ומפנימה את תגובתה. היא לא מתעלפת. היא לא מתגלגלת מצחוק. היא לא מפרה את הכללים ומתפרצת לאוהל הגברים כדי ליפול לרגליהם ולהודות להם, או לחילופין, להציע להם שיחדלו להם מכל ההבלים ההזויים הללו. היא בסך הכל צוחקת בקִרבה ואומרת לעצמה: "אחרי בלותי הייתה לי עדנה, ואדוני זקן...".
שני חלקים לתגובתה של אִמנו. שניהם מתחוללים בו זמנית בינה לבין עצמה. בתוך דממתה הנצחית. בחלקה האחד היא צוחקת פנימה - מדחיקה אל קִרבה את כל מה שיש לה לצחוק בקול גדול. בחלקה האחר היא נאלצת לומר לעצמה את כל מה שאשה עקרה בגילה רוצה לצעוק לאלהים ולעוד הרבה גברים.
לפתע, מתוך השתיקה הגדולה, יורד ובא קולו של אלהים הפונה אל אברהם בשאלה: "למה זה צחקה שרה לאמר: `האף אמנם אלד ואני זקנתי`? היפלא מה` דבר? למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן." - אלהים לא שואל את שרה "למה זה צחקת?". הוא לא מדבר עם אשה שלא לצורך. הוא דורש הסבר מהגבר הממונה.
שרה ההמומה שומעת לראשונה בחייה את דבר אלהים המדבר עם אברהם כדבר איש אל רעהו. אלהים, כמובן, לא פנה ישירות אל שרה, אך אִפשר לה לשמוע בפעם היחידה בחייה את קולו. די בחוויה כזאת כדי להביא את שרה לידי יראת אלהים גדולה. יראתה תתעצם שבעתיים אם נוסיף לכך את העובדה שהדיבור האלוהי הראשון (והאחרון) שהיא שומעת מאשים אותה בלגלוג ובחוסר אמונה.
ומתוך יראתה מנסה שרה להתכחש לצחוקה. אולי היא מנסה להסביר לאלהים שצחוקה איננו רק צחוק של לגלוג אלא גם של שמחה גדולה, ואפילו של אמונה גדולה המהולה בחוסר אמונה. אולי היא מנסה להסביר לו שיש הבדל בין הביטוי המלומד "אני לא מאמין" הנאמר בכינוס משעמם של תיאולוגים, לבין הביטוי העממי "אני לא מאמין" הנאמר כתגובה ספונטנית על אירוע מרגש ובלתי צפוי. אולי, כמו אונקלוס, גם היא מנסה לתרגם לאלהים את שפת הצחוק שלה לשפת השמחה. אולי התכוונה להגיד "לא, פסיק, צחקתי, פסיק, כי...," אבל מרוב יראה ופחד זה נשמע כמו "לא צחקתי. נקודה."
בכל מקרה אלהים קטע אותה בסוף המילה השנייה. הוא אפילו לא נתן לה הזדמנות להתחיל את המילה השלישית במשפט היחידי שאמרה לו בחייה. אלהים קטע אותה ופסק חד משמעית: "לא! כי צחקת!"
לא! סימן קריאה. כי צחקת! סימן קריאה. את משקרת, שרה, משקרת!
צחקת צחוק שלילי של לגלוג וזהו! רות סוף!
כך אמר אלוהי אברהם לשרה את המילה האחרונה בנושא הזה ובכל הנושאים האחרים שבינו לבינה. וכך הפכה המילה האחרונה הזאת למילה האחרונה שאמר אלוהי אברהם לכל בנות שרה עד עצם היום הזה.
רות סוף!
----------------------------------
אלהים מלמד את עצמו לצחוק
----------------------------------
שלושה ימים קודם לכן, כשבישר אלהים לאברהם את אותה בשורה, הכל היה הרבה יותר משוחרר וסחבקי. כבר לפני כן, בטרם נולד ישמעאל, הבטיח אלהים לאברהם צאצאים ככוכבי השמים לרוב, ועכשיו הוא שב אליו עם צרור הבטחות נוספות כגון "ואתנה בריתי ביני ובינך וארבה אותך במאד מאד", וכגון "והפריתי אותך במאד מאד, ונתתיך לגויים ומלכים ממך יצאו". אברהם נפל על פניו והיה אסיר תודה. כשהבטיח לו אלהים בן גם משרה, נפל אברהם על פניו פעם נוספת וצחק בקול גדול, ושאל את עצמו: "הלבן מאה שנה ייוולד, ושרה הבת תשעים שנה תלד?!".
לאחר שהתעייף מרוב צחוק הרשה אברהם לעצמו לפנות דוגרי אל אלהים ולהגיד לו: "בחייך, אלהים, לו ישמעאל יחיה לפניך... די בכך כדי לקיים את כל ההבטחות...".
ואלהים, ראה זה פלא, לא כעס ואמר "אברהם אברהם למה זה צחקת?!", ולא נפגע ואמר "הייפלא מאלהים דבר?". בסבלנות ובסובלנות ניסה לשכנע את אברהם שאכן "שרה אשתך יולדת לך בן, וקראת את שמו יצחק והקימותי את בריתי אִתו לברית עולם". 
אלוהי אברהם הבין שאפילו לאברהם שלו קשה מאוד להאמין שבקרוב מאוד הוא עתיד לחוות חוויה הסותרת את כל חוקי הטבע וההגיון. אחרי הכל, הרבה יותר קשה להאמין בבשורה על לידת יצחק מאשר לספור את הכוכבים ולהאמין ש"כה יהיה זרעך"... 
אלהים השקיע המון באברהם, ובנה בהדרגה את אמונו ואת אמונתו. לאחר ששבע אכזבות מהניסויים שערך בבני אנוש, למד מכשלונותיו, ותיכנת את אברהם כך שיהיה נאמן לו באופן בלעדי. אלהים, כפי הנראה, הצליח. תיאולוגים בני דתות ודורות שונים אוהבים לדבר בהתלהבות על הצלחתו הכבירה של אלהים ליצור גבר כלבבו. פעם אחר פעם הם שבים אל התיאורים הממחישים לנו עד כמה הצליח אלהים במשימתו והפך ליישות החשובה ביותר בעולמו של אברהם. הפרשה הכי מצחיקה והכי מודחקת היא ההוכחה הטובה ביותר לכך שאלהים חשוב לאברהם יותר מכל בני משפחתו. כולנו למדנו להדחיק את העובדה שבמהלכה של פרשה זו שולח אבינו את ישמעאל בנו ואת הגר אשתו למות מצמא במדבר , ואת העובדה שהוא שולח (בפעם השנייה) את שרה למיטתו המלכותית של גבר זר , ואת העובדה שהוא שולח את ידו לשחוט את יצחק בנו. 
מיום עומדנו על דעתנו אנחנו לומדים להדחיק את העובדות הללו. חלקנו האחד מתעלם מהן, חלקנו מייפה אותן, וחלקנו מסביר שאומנם ואבל ובכלל... וכולנו לא מסוגלים לעמוד בעומס, מודחקים עד פחד, ומוצחקים עד טירוף.
ואלהים? - הוא כמובן נחלץ בסופו של דבר לעזרת מאמינו הדגול, ובדקה התשעים חילץ את שרה, את הגר, את ישמעאל ואת יצחק. הוא לא הצליח למנוע מהם ומאִתנו את סיוט הנעקדים והמגורשים, ממש באותה מידה שלא הצליח למנוע את סיוט העוקדים והמגרשים.
שנים רבות לאחר מכן, כשיגיע אלהים אל התלמוד הבבלי, יתרחש לו נס הרבה יותר משמעותי מלידת יצחק. הוא ילמד את עצמו לצחוק ולהפסיד. הוא יחייך ויאמר "נצחוני בני נצחוני בני". 
עד עצם היום הזה יתווכחו פרשני התלמוד ביניהם באשר לפשר חיוכו של אלהים - האם היה זה חיוך של אמונה או חיוך של לגלוג? האם חייך אלהים מתוך שמחה וסיפוק על כך שבניו העזו לחלוק עליו, או שמא היה זה חיוך מר וסרקסטי בבחינת צוחק מי שצוחק אחרון?
לאלהים פתרונים. 
אני, מכל מקום, מאמין באמונה שלמה שאם אלהים לימד את עצמו לצחוק ולהפסיד, בקרוב בימינו הוא ילמד את עצמו לדבר עם נשים, ואולי אפילו לדבר מתוכן.
וכל השומעת תצחק.