שוב קוראת על מקדש שלמה המפורט והמפואר. שלל פרטים , בעצם יער של פרטים. בעצם יער. לכל צורה יש שם לארזים ולשושנים ולפטורי הציצים – לאן שלא נשא את עינינו אנחנו פוגשים בדימויים. רובם מעולם החי והצומח. האם הבריאה על כל מיגוונה חוגגת את הווייתה האלהית במקדש שלמה? יתכן שכן. אבל מארק רותקו מציע שאפשר גם אחרת – להתרחק מכל דמוי להעמיד את עצמי מול עצמי והאחר לאפשר לתודעה לייצר את הרוממות והשגב האלהי- אנושי. וזאת הוא עשה בין השאר בקאפלה ביוסטון טקסס.
***
קפלה זו, אחת היצירות הנודעות ביותר מארק רותקו, משנת 1971, היא בניין בעל שמונה צלעות ללא חלונות בו תלויים 14 ציורים עצומים,שחורים – סגולים, אותם צייר רותקו בסטודיו שלו בניו יורק במשך כמעט ארבע שנים. כנסייה זו הוזמנה – ומומנה – על ידי דומיניק דה מניל, פרוטסטנטית מלידה שהמירה את דתה לקתוליות לרגל נישואיה לז`אן דה מניל. כחובבי אמנות ונדבנים היו בני הזוג מקורבים לכומר דומיניקאני, האב קוטיוריה, יוזם "קפלת הרוזארי (מחרוזת התפילה)" של מאטיס בסן פול דה ואנס. מארק רותקו היה אז מפורסם (הוא נכלל בין האישים שהוזמנו לטקס לרגל כניסתו לתפקיד של הנשיא קנדי) וכבר קיבל הזמנה לעטר שני מקומות, מסעדת "ארבע העונות" והקפטריה של הרווארד. דומיניק דה מניל יוצרת עמו קשר בשנת 1964 ושואלת אותו האם יסכים לבצע את הציורים בכנסייה קתולית שאוניברסיטת סנט תומס שביוסטון מתכוננת לבנות. מארק רותקו מסכים, ומציין שהיה דתי מאד בילדותו ושהוא "גרר" את אמו לבקר בבית הכנסת כמה פעמים ביום, "הרבה יותר מכפי שאישה, אפילו אדוקה, יכלה לקבל" . המקום נועד להוות בעת ובעונה אחת מקום לכל בני הדתות האמונות, וגם לאלה ללא אמונה ודת – כמקום התייחדותאישית , והתוועדויות ציבוריות לטובת שלום, צדק, אחווה ושוויון.
(איזי מורגנשטרן, מאמר מ 03/15, ארטפורטל)
***
במאמר המתאר את המילייה הרוחני של חבריו האמנים (של האקספרסיוניזם המופשט) באמריקה כותב ברנט ניומן שפסלו `אובליסק שבור` ניצב בברכה מחוץ לקאפלה : :" אנחנו חוזרים ומאשרים את התשוקה הטבעית של האדם אל הרוממות…" היכולת לשהות בתוך הרוממות ולא רק בקיום החומרי, הייתה חיונית להשגת הנשגב. " אנחנו יוצרים דימויים שהמציאות שלהם היא עדות עצמית" כתב ניומן, "אנחנו משחררים את עצמנו מהמעצורים המכשילים של זיכרון, אסוציאציות, נוסטלגיה, אגדה, מיתוס, מכל מה שהיה מכשירי הציור של אירופה המערבית"
למרות שהנשגב מנסה להשתיק ולהאלים מסמנים ומסומנים, לכולנו יש את הנטייה לזכור, לעבוד עם אסוציאציות, לגעגוע. למרות הבדים השחורים, עם צבעם הנוטה לסגול, בכל מפגש עימם נוצר מערך אישי שיש בו זכרון, נוסטלגיה, אסוציאציות,.
הקאפלה היא סביבה מדיטטיבית, אך גם מכבידה בשקט שלה, ובכך שאין בה דימויים או ייצוגים פיגורטיביים. הבא בשערי הקאפלה נתבע ממש לייצר מתוכו את התמונות האישיות שלו. ומשהו קורה, האור משתנה, צללי העלים מבחוץ מרצדים על הבדים השחורים ועל הקירות החשופים ולפתע אולי מותר הקשר, נפילה חופשית למעלה.
ואכן, מרק רותקו קיווה שמי שמתבונן בציור שלו יחוש שהוא ניצב מול "דבר מה" או "מישהו", `הנוכחות` שבדיוק נחוצה לו. "לאמיתו של דבר, העניין הוא לשים קץ לשקט זה, לבדידות זו. לפתוח פרצה ולהושיט את ידינו עוד קצת"(כך אמר). אך לא רק. הוא קיווה להזכיר לצופה שיש מה לראות זולת הציור עצמו, שתיתכן כאן "עסקה" עם "דבר מה אחר" הניצב מולו ועבורו.
זה מחזיר אותנו ליהדות ולחיפוש שיש בה אחרי היסוד המארגן בחיים – ההלכה, ולתפיסה שכנראה התגבשה אצל מרק רותקו ביצירתו המאוחרת . עבור רותקו צריכה ההתעלות (transcendance) להיות אופקית המעל ומעבר הוא ממול, ולא למעלה. רעיון שפותח ביצירתו של עמנואל לוינס.
והנה לינק למצגת תמונות מהקאפלה ביוסטון – http://www.archdaily.com/160388/ad-classics-rothko-chapel-philip-johnson-howard-barnstone-eugene-aubry-and-mark-rothko/50381a2728ba0d599b000ea0-ad-classics-rothko-chapel-philip-johnson-howard-barnstone-eugene-aubry-and-mark-rothko-image
