שני נחשים ותנין – ישעיהו כז/יונה ארזי

א) בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד יְהֹוָה בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן וְהָרַג אֶת  הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם:

 

במבט ראשון הפסוק הזה נראה כמתיישב היטב עם הפרשנויות הרואות בלויתן בנחש ובתנין  אלוהויות אויבות ליהוה.  התנינים  הגדולים שנבראו ביום החמישי הם ההוכחה למאבקו של האל בישויות פגאניות אלו ולכן מציין מיתוס הבריאה כי  האל בכבודו ובעצמו הוא אשר ברא את התנינים הגדולים כדי שלא יעלה על דעתם של אישה או איש שהתנינים הם אלוהויות שוות במעלה לאלוהים….

 א ב ל, החרב הקשה הגדולה והחזקה שבה פוקד (!) יהוה את היצורים האלה מעלה תהיות  נוספות.  הדמוי הפאלי של חרב גדולה קשה וחזקה מייצר חשד שהיצורים הללו קשורים לעולם הנשי. ושאין מדובר באלוהויות ממין זכר דווקא אלא באלוהויות נשיות המוכנעות על ידי יהוה ביבשה ובים בארץ ובשמים. וכמובן אין פסוק זה אלא בטוי להכנעתו של הכוח הנשי  (נחשי? )של האלות הגדולות על ידי פנתיאון גברי מבתק ומבתר.

 מיתוס האשה נחש מופיע לראשונה כבר בבראשית, והורחב מאד על ידי חזל המציינים שהנחש הטיל באשה זוהמה ומרמזים לקשר מיני ביניהם. בימי הביניים בפרשנות הנוצרית לספור הבריאה הנחש הוא הוא האישה – לראיה למשל, תבליט פיסולי  בכנסיית נוטרה דם בפריז. (ראו התמונה כאן ).

 

אחת מתכונותיו  הבולטות של הנחש היא השלת עורו  – ובניית עור חדש;  ובכך הפך  הנחש סמל לחיי נצח וליכולת ריפוי.  וזה מה שמעניק לו מימד אלוהי.

 אין מיתולוגיה שדמוי זה לא קיים בה. מה שמעניין הוא לחפש (ולמצוא ) את הטקסטים והסיפורים העתיקים ללמוד ולהבין מה הם מסמלים. 

 התלמוד הבבלי  בבא בתרא עד ב מהדהד את אחת המסורות:

" וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים[1]  – ר` יוחנן אמר: זה לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון, שנאמר: ביום ההוא יפקוד ה` בחרבו הקשה וגו`.

 אמר רב יהודה אמר רב: כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו – זכר ונקבה בראם, אף לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון – זכר ונקבה בראם, ואלמלי נזקקין זה לזה – מחריבין כל העולם כולו, 

מה עשה הקדוש ברוך הוא? סירס את הזכר, והרג הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא  …"

 יוצרי התלמוד מזהים את התנינים הגדולים עם נחש בריח ונחש עקלתון ומוסיפים שמדובר בזוג נחשי ענק שמסוגלים להחריב את העולם כולו – פוטנציאל הרס אדיר יש בזוגיות הזאת, ולכן הקדוש ברוך הוא סירס את הזכר והרג את הנקבה , המליח את בשרה – כדי שיהיה דג מלוח לצדיקים לעתיד לבוא.

 את הנחשה ההרוגה והמומלחת יאכלו הצדיקים – כדי שמעט מכוחה יכנס אליהם, אבל היא – תמות לעולמים. ראוי לציין שהתלמוד או רב יהודה בשם רב מדבר בשפת בראשית פרק א – זכר ונקבה בראם. אולי בכלל הם הברואים הראשונים? הפרשן ר` יצחק עראמה בן המאה ה 15 מסביר כי פה אכן סירוס קצת התאוות והריגתן.

חז"ל אומרים לחווה :  ׳ הנחש – נחשך, ואת – נחשו של אדם ; או בארמית ׳חוויא חוויך ואת חוויא דאדם׳ . הארמית מלמדת אותנו שהשם חווה הוא בארמית נחש.   אימרה זו התפרשה לאורך הדורות, בהגות ובמחקר, כאבחנה שלילית וכזיהויה של האשה עם כוחות הסטרא אחרא על אימתם ודמוניותם. מכאן ולעולם חוה הצטיירה כנחשו של אדם, והנחש, כנחשה של האשה, בן זוגה. זווג זה פותח והומחש במסורות הדרשניות על ידי מוטיב הזוהמה אשר הוטלה בחוה, בגופה ממש, על ידי אותו נחש שבא עליה בגן העדן. כישופים נשיים נקשרו בזוהמה זו, וכנאמר בזוהר: ׳ –אמר ר׳ יוסי מדוע כל מיני כישופים ונחשים לא נמצאים אלא בנשים. אמר לו, כך למדנו, משבא נחש על חוה הטיל בה זוהמה, בה הטיל ולא בבעלה.[2]

 

 ***

 

במיתולוגיה היוונית הגורגונה מדוזה אותו יצור נשי שמבטו מקפיא למוות וששערותיו נחשים מסוכנים ממיתים מייצגת את האימה מהמימד הנחשי- נשי. היא מחוסלת על ידי פרסאוס, גבור בעל חרב גדולה וחדה, שרק בזכות מתנות האלים המגנות עליו מצליח להמית אותה..
מדוזה היתה נערה יפה פיה בעלת תלתלי זהב יצירת כפיה של גאיה אלת האדמה, שפותתה על ידי פוסידון במקדש אתנה – ואתנה בזעמה הפכה אותה למפלצת ששערותיה מחשים ממיתים ומבטה מאבֵּן יצורים חיים. האגדה מספרת שדם שנלקח מצידה הימני של מדוזה  יכול היה להחיות מתים, ואילו דם שנלקח מצדה השמאלי יכול היה להמית – את הבקבוקון עם הדם העניקה אתנה לאל הרפואה אסקלפיוס שהסמל שלו הוא – נחש. 
הרבה פירושים יש לסיפור הזה. פרויד קישר אותה לפחד הגברי הקמאי מפני סירוס – מה שמתקשר כל כך יפה לסיפור בבבלי.  דנטה וגיתה קישרו אותה לכוח מפתה והרסני – הפאם פאטאל…יש גם תיאוריות פמיניסטיות הטענות שהמדוזה היא פרסוניפיקציה של אונס. או שהמדוזה היא סמל לפחד הגברי מפני מיניות האישה.  כך טוענת Ellen D. Reeder בספרה מ 1996 Pandora: Women in Classical Greece, הכותבת מדגישה שרק גברים הפכו לאבן כשהביטו את המדוזה. זה כנראה קשור עם האמונה התפלה שהיתה שכיחה בהרבה תרבויות :  החרדה שהמפגש  המיני עלול לסרס את הגבר או לבלוע אותו.  
דמוי המדוזה היה נוכח בעולם העתיק, במידה רבה – במיוחד על מטבעות,ועל שריון.
וגם היום – חיפוש מהיר ברשת העלה שם של להקת רוק נשית של חברת אבטחת תוכנה, קבוצת שירה נשית, מסיבת ריקודים באמסטרדם, מלון באוסטרליה, המותג של ורסרצ`ה ועוד המון המון שימושים. 
מה שמעניין באמת בדמוי הזה הוא  שהוא נושא בחובו כפל משמעות – ומכיל בתוכו מפלצתיות ויופי מחלה וריפוי רעל וסם מרפא וכל זה באשה בעלת תלתלי נחש המסוגלת להפוך לאבן את אותם גברים חסרי זהירות , והמגלמת במהותה את מה שאי אפשר לעמוד בפניו.

 

אם כך – האם באמת ביום ההוא  יהיה שלטון מושלם של הריבוני על הכוח הנשי או שהתיאור בישעיהו גם הוא פנטזיה גברית בדבר שליטה ?

 

ה ע ר ו ת 

 

[1] בראשית א כא

 

[2] רות קרא קניאל במאמר חוה, איילה ונחש – עלילות אחרית וראשית, מיתוס ומגדר*

 

  

 

 

 

 

 

 

יחוס לתמונה של קאראווג`יו – מאת קאראווג`ו – http://www.ibiblio.org/wm/paint/auth/caravaggio/medusa.jpg, נחלת הכלל,https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=136501

 

 

 

Facebook
Twitter
LinkedIn