רות סוף| יונה ארזי

מאת: כתיבה וציור יונה ארזי ת.פרסום: 19/06/16
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

שני `סופים` יש למגילת רות – האחד סוף פטריארכלי קלאסי, רשימת הגברים המולידים :

יח) וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת חֶצְרוֹן:;

(יט) וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת רָם וְרָם הוֹלִיד אֶת עַמִּינָדָב:

(כ) וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת נַחְשׁוֹן וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת שַׂלְמָה:

(כא) וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת בֹּעַז וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד:

(כב) וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד:

הגנאלוגיה הגברית הקצרה מסתירה עולמות חיים עצומים. השפה הגברית שמבחינתה הגברים הן המולידים חוזרת כמכה בפטיש ספוק אחרי פסוק. ספורה של תמר נעלם לגמרי, וכמובן גם ספורה של רות . הרשימה מסתיימת בשורת המחץ "וישי הוליד את דוד". המעשים המיניים פורצי הגבול – נעלמו , ואנחנו מקבלים מעין סיכום, רשימה כביכול אוביקטיבית והסטורית. שמטרתה האמיתית היא דיבור על מקורותיו של דוד המלך.  יש חוקרות (כמו אסתר פוקס) הטוענות שהרשימות האלה, הפזורות לכל אורך התנ"כ, מטרתן הכחשה של הנשי ואת הנסיון לנטרל את ההבניה הפטריארכלית מההיסטוריה.

כדאי להתבונן בפסוקים המקדימים את הרשימה הזאת :

רות פרק ד

יא) וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר וְהַזְּקֵנִים עֵדִים יִתֵּן יְהֹוָה אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת  בֵּית יִשְׂרָאֵל וַעֲשֵׂה חַיִל בְּאֶפְרָתָה וּקְרָא שֵׁם בְּבֵית לָחֶם:

(יב) וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ אֲשֶׁר יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה מִן הַזֶּרַע אֲשֶׁר יִתֵּן יְהֹוָה לְךָ מִן הַנַּעֲרָה הַזֹּאת:

(יג) וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת רוּת וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּתֵּן יְהֹוָה לָהּ הֵרָיוֹן וַתֵּלֶד בֵּן:

 (יז) וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד הוּא אֲבִי יִשַׁי אֲבִי דָוִד

גם הקטע הזה מסתיים במילה "דוד", אך כמה הוא שונה.  הקטע מתחיל באיזכור האמהות הגדולות רחל ולאה – שבנו את בית ישראל, והבית הבא המוזכר הוא ביתה של תמר אשר בנתה את בית פרץ. כנראה שכאן במגילת רות –  מצליחה  מחברת המגילה  להכניס רשימה סמויה, שמציעה אלטרנטיבה לדגם הגברי הכה מקובל.  האמהות הגדולות של השבט מוזכרות,  וגם הדמויות החוטאות לכאורה קיימות הטקסט, ואולי המתח וההשלמה שבין שתי הרשימות בונים , כדברי רות קניאל קרא איבנוב (בספרה קדושת וקדשות , אמהות המשיח במיתוס היהודי) את המיתוס המשיחי במקרא;  וכדבריה החשובים של לוס איריגארי :
              "לכל אחת מאיתנו יש עץ שורשים נשי: יש לנו אם, סבתא, וסבתא רבה,  יש לנו בנות . בגלל שהוגלנו לבתי הבעלים, שכחנו את ייחודה של הגנאלוגיה הנשית . הבה ננסה למקם את עצמנו מחדש בתוך שושלת נשית , כדי שנוכל לאחוז בזהותנו"

ובאמת, מי הן באמת האמהות של המשיח? – ומדוע לא אם אחת ויחידה?  כשאני אומרת "אמהות" אני מתייחסת לשלל מהויות נשיות המייצרות אם אחת גדולה ומאופיינת. אם המשיח איננה דמות ספציפית  אלא כמה וכמה דמויות נשים הכרוכות זו בזו החל מהמקרא ועד הטקסטים הקבליים. ודווקא כאן לא מדובר  רק באמהות האומה,  אלא בדמויות נוספות שראשיתן מקראית המשכן במדרשי חז"ל ובזהר.

מוטיב החטא והפתוי הנכרך בדמויות  נשיות אלה, מתחיל כבר בבנות לוט שפיתו את אביהן לשכב עמן – כשחשבו שחורבן סדום הוא סוף העולם.  הספור צבוע בעריות  החל מהרגע בו לוט מוכן למסור את בנותיו לאנסים ומסתיים באונס האב על ידי בנותיו. לפי המקרא מאונס זה נולדו עמון ומואב מה שמייד מזכיר את רות המואבית הסבתא רבא של דוד. רות היא אותה גבורת המגילה הנקראת בשבועות  שהלכה בלילה אל הגורן  - מפתה את בועז וכך נולד דוד המלך.  אשר בתורו פחתה או פותה על ידי בת שבע – מעשה שהוליד את המשך השושלת המשיחית בדמות שלמה המלך. בסיפורי רחל ולאה  חוזר מוטיב הרמייה – הן חולקות בשותפות את יצועי יעקב. תמר כלת יהודה אשת ער ואונן, גם היא עסקה בפיתוי – היא הכלה שנחשבה לקטלנית  ישבה על אם הדרך ב"פתח עיניים" התחפשה לזונה ופיתתה את יהודה חמיה. מעשה שעלה לה כמעט בחייה – היא כמעט נשרפה בעודה בחיים.  תמר התעברה מיהודה ונולדו לה תאומים בעלי שמות מיסטיים – פרץ וזרח – פרץ הוא הסבא רבא מצד בועז.

אם כך, מוצאם של הורי המשיח הוא די מפוקפק – שניהם נולדו ממעשה עריות. מצד האב יהודה החם ותמר כלתו, ומצד האם, מה נורא – מואב שנולד מגילוי עריות של לוט ואחת מבנותיו.

כל הנשים המעורבות בספור הורתו של המשיח הן נשים אקטיביות. כולן לקחו את גורלן בידן ונקטו יוזמה כדי להיחלץ ממצב של סבל, השפלה, ותחושה של אין מוצא.  לפי קריאות שאותן מציגה רות קרא קניאל בספרה  - המחולל יוצר את הקדוש. אך אפשר גם לשאול כאן שאלות רלוונטיות על יוזמה נשית,  חופש פעולה,  על אימהות,  ולחשוב על הסמליות שיש בדמויות נשיות המכוננות שילדו את המיתוס של המשיח מתוך חטא.  מתוך משאלה לגאולה פרטית וכללית.

אי אפשר שלא לחשוב על המורכבות של הדמויות הללו גם לאור ההגות הפמיניסטית התוהה על השימוש במיניות  כדי להיחלץ ממצבי חיים קשים.

ויש עוד אימא אחת –  היא הצפור של חיים נחמן ביאליק...

 

קֵן לַצִּפּוֹר

בֵּין הָעֵצִים,

וּבַקֵּן לָהּ

שָׁלֹשׁ בֵּיצִים.

 

וּבְכָל-בֵּיצָה

– הַס, פֶּן תָּעִיר –

יָשֵׁן לוֹ

אֶפְרוֹחַ זָעִיר.

 

קן לצפור, כמו "נד נד" אינו  רק שיר ילדים תמים. זוהי קריאה ביאליקית נבואית- ציונית, תרבותית ורוחנית,  לקוראיו להתעורר ולא לחכות לבואו של המשיח. בספר הזהר פרשת `שמות` ישנה חטיבה אגדית מפוארת המתארת את המשיח ישן בקן צפור – ואינו מתעורר. בתוך גן העדן נמצא אותו קן צפור – ממש במבנה של  אותה בבושקה רוסית מתאר ביאליק את המיקום של קן הצפור המרחף לו בין העצים כאותה רחם של אימהות המשיח המכילה את הפוטנציאל המשיחי. אבל  אומר ביאליק באירוניה :"הס פן תעיר" ומייד מזמן לתודעתנו את הפסוקים משיר השירים בפיה של הרעיה: "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת  הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ". ביאליק יודע היטב את השבועה שהשביע הקב"ה את הגולים – לא לדחוק את הקץ אלא לחכות לגאולה האלהית , ומי שלא ישמע להנחתה האלוהית – בשרו ייטרף כמו שנטרפות האיילות והצביות. או כלשונו האכזרית של התלמוד : - אמר רבי אלעזר, אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אם אתם מקיימין את השבועה מוטב, ואם לאו - אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה. (בבלי כתובות קיא א)

אז מה אומר ביאליק אז והיום על משיחיות ועל התעוררות?  בנוסף לשיר השירים הוא מזמן לתודעתנו גם את  ישעיהו השני הקורא לעמו - הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי קוּמִי (ישעיהו נא) , כך ששני הקולות המנוגדים הללו הנמצאים בדי אנ אי הקולקטיבי שלנו נמצאים בשיר הקטן , הקול הבולם והקול המעורר – וביאליק ב"הס פן תעיר", האירוני שלו  מכוון אל הבחירה שלנו בליל תיקון שבועות, לילה של ערות ועוררות – לילה של דווקא תעיר.