לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ - ישעיהו נח|יונה ארזי

מאת: יונה ארזי ת.פרסום: 03/07/16
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

את הפסוק הזה  בישעיהו נח – "לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ " – כולם אוהבים לפרש כמתייחס ליום הכפורים. הצום מתקשר בתודעתנו מייד עם יום הדין, יום תשובה וחרטה שבסופו כפרה. אך עוד בימי המקרא הצום אינו משוייך רק ליום כפור – הוא אכן ביטוי להתעוררות נפש עמוקה כמו בספור דוד  המנסה למנוע את מות בנו [1] - את השימוש בצום כבמניפולציה ראינו אצל איזבל בעניין ההשתלטות על כרם נבות.  וכן את הצום שהתחולל בימי ירמיהו  שקרא לעם את מגילת הספר אותה הכתיב לו אלוהים.  תענית אסתר היא אחת הדוגמאות לצום הקשור בהיטהרות נפשית. ביראה ובחרדה לפני מעשה שיש בו התמודדות עם המלכות. המגילה מפגישה מלכות מול מלכות  - והפסוק ו`תלבש אסתר מלכות` מסמל את יכולת העמידה מול רגע קשה של דין.

הצום על חורבן בית ראשון מתקיים בבית שני – עדות לכך בדברי הנביא זכריה השואל אם להמשיך לצום ומכריז על ביטול כל הצומות "כֹּה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית  יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" (זכריה ח יט)

מנהג הצום מעולם לא פסק. ומעבר לימים המיוחדים בלוח השנה שלנו – התקיימו צומות או תעניות – בשנות בצורת. על כך נכתב הרבה בספרות הרבנית ואף הוקדשה לכך מסכת שלמה היא מסכת תענית הדנה בפירוט בצומות הקשורים בבצורת.

 המילה `תענית` אינה קשורה רק בעינוי הגוף אלא גם בבקשת מענה – מענה מאלהים. ולא במקרה כנראה קרוי התלם החרוש `מענית`[2]. יש לתענית קשר חזק ל`עוני`  - העני המבקש מענה ומענה את עצמו  נמצא בפרק (כמו שכבר לימד אותנו מיכאל פדידה) . וודאי שבפרק הזה מקביל הנביא בין התענית אותה מקיים הציבור (לכל מטרה שהיא) בבקשו מענה להתענותו – ובין העניים שהצבור לדברי הנביא מתעלם מהם ושהתענית שלהם נמשכת כל השנה. מהו עינוי זמני מול עוני תמידי –  על כך מטיף הנביא – אתם מתענים יום אחד כאשר בסביבתכם הקרובה אנשים מתענים כל הזמן.  אתם בוחרים מתי לצום, אתם צמים מרצונכם – אך אינכם רואים את הצמים שלא מרצונם. והצום כאן הוא אלגוריה לעיוורון. 
מי לא רואה כאן? אלהים או האדם? אומר הנביא - מדוע אתם באים בטענות לאלהים על שאינו רואה - אתם אינכם רואים.

 והנה במדרש רבה  ספור העוסק בראייה; וקושר את התפילה עם  המעשה החברתי הנכון.


בימי ר` תנחומא נצרכו ישראל לתענית.

 באו אצלו אמרו לו: רבי, גזור תענית גזר תענית .

יום ראשון יום שני יום שלישי ולא ירד גשם

נכנס ודרש להם אמר להם:  בניי ,התמלאו רחמים אילו על אילו והקב"ה מתמלא עליכם רחמים .

כשהם מחלקים צדקה לענייהם ראו אדם אחד שנתן מעות לגרושתו.

 באו אצלו ואמרו לו:  ר` מה אנו יושבים כאן והעבירה כאן !

אמר להם מה ראיתם?

 אמרו לו : ראינו אדם פלוני נותן מעות לגרושתו 
שלח אחריהם והביאום לתוך הציבור.

 אמר לו מה היא לך זו? אמר לו גרושתי היא.

 אמר לו: מפני מה נתת לה מעות? אמר לו: רבי , ראיתי אותה בצרה ונתמלאתי עליה רחמים .
באותה שעה הגביה רבי תנחומא פניו כלפי מעלה ואמר:  רבון כל העולמים מה אם זה שאין לה עליו מזונות ראה אותה בצרה ונתמלא עליה רחמים אתה שכתוב בך חנון ורחום ואנו בני ידידיך בני אברהם יצחק ויעקב על אחת כמה וכמה שתתמלא עלינו רחמים מיד ירדו גשמים ונתרווח העולם . (בראשית רבה  פרשה לג פסקה ג)

בצורת, הצבור מתענה – ולא יורד גשם. רבי תנחומא כמו ישעיהו דורש מהעם התמלאו רחמים זה על זה. והצבור נותן צדקה, משהו אנונימי, ולא אישי מעשה חיצוני מחוסר ערך  – אולי הרמב"ם היה אוהב את זה, אבל רבי תנחומא – לא לכך התכוון. הציבור הזה מוסיף חטא על פשע, ומייד אנחנו מבינים מדוע אין גשם.  הצבור "רואה" שאדם נותן מעות לגרושתו – וחושב שזאת עברה. לתת צדקה `סתם` – באופן לא אישי זה בסדר, אבל לתת מעות לגרושתך -  נחשב בעיניהם לעברה , אולי הוא נותן לה מעות כדי ש`תתן` לו משהו? מתן הצדקה לא ניקה את המחשבות המלוכלכות, את הרכילות, ואת ההלשנה. השימוש במוטיב הראייה כאן הוא  מאד אירוני – הקהילה בעצם מראה וחושפת  את ליבה האטום.

רבי תנחומא מלמד את הקהילה שיעור – האדם האחר שעליו הם מלשינים  אינו מחלק הוא "נותן", הציבור , בדיוק כמו אצל ישעיהו, לא מקשר בין מעשיו לבין מה שמתחולל בלבו, ומחפש עדיין את האשמה מחוץ לו. וכשהם באים לרבי תנחומא הם מאשימים אותו שאינו מבער את הרע מקרבם.  ומציפים את המרחב ברוע.  תפילתו מופנית אמנם אל ה` אך בעצם הקהילה שומעת אותה ומבינה .  תפילתו אינה כתובה בשום מקום זוהי תפילה ספונטנית, משהו שרבי תנחומא מחפש כבר הרבה זמן – ועד שהמעשה הנכון לא בא לידו – תפילתו נאלמה. 

והגשמים לא ירדו כשהאיש נתן לגרושתו מעות , מלפנים משורת הדין – שזהו מעשה הצדקה האמיתי, אלא בשעה שהציבור למדו שתענית וצדקה הן צורות חיצוניות בלבד , שאין להם ערך אם לא ימלאו אותן ברחמים

 

 

הערות 
------

[1] מבת שבע. שמואל ב פרק יב (טז) וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת הָאֱלֹהִים בְּעַד הַנָּעַר וַיָּצָם דָּוִד צוֹם וּבָא וְלָן וְשָׁכַב אָרְצָה: 

[2] . הַתֶּלֶם הַנִּפְתָּח עַל יְדֵי הַמַּחְרֵשָׁה: "עַל-גַּבִּי חָרְשׁוּ חֹרְשִׁים, הֶאֱרִיכוּ לְמַעֲנִיתָם" (תהילים קכט ג). מילון אבן שושן.