קול הנשמה ההומה - יואל ג |יונה ארזי

מאת: יונה ארזי ת.פרסום: 23/12/16
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

ראה שרוח הקדוש מגיעה מבחוץ, או בהחלטה שרירותית / אלוהית או על ידי עבודה רוחנית קשה. רוח הקודש שרתה לפי חז"ל על עם ישראל במעמד הר סיני ועל נביאים ויחידים כידוע.
  יואל מנבא :

 וְהָיָה אַחֲרֵי כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ:(ב) וְגַם עַל הָעֲבָדִים וְעַל הַשְּׁפָחוֹת בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי: ( יואל ג , א - ב ) , רוח הקדש יכולה להפוך לאויב כפי שאמר ישעיהו, 
"והמה מרו ועצבו את רוח קדשו , ויהפך להם לאויב " ( ישעיהו סג , י ) 
 וכך בתלמוד : "משה וישראל אמרו:  (תהלים  קטו) לֹא לָנוּ יְהֹוָה לֹא לָנוּ , משיבה רוח הקודש ואמרה להן : למעני אעשה " ( פסחים קיז ע " א )

לפי הגמרא ( סנהדרין יא ע " א ) "משמתו נביאים אחרונים , חגי זכריה ומלאכי , נסתלקה רוח הקודש מישראל" וזה סוף הנבואה . ברם לפי משנתו של רבי פנחס בן יאיר בסוף מסכת סוטה אפשר להגיע למדרגה של זכייה ברוח הקודש תוך עבודה מאומצת על המידות ומעשים טובים : " רבי פנחס בן יאיר אומר : זריזות ( בקיום המצוות ) מביאה לידי נקיות ( מכל מידה רעה וחטא ) ונקיות מביאה לידי טהרה ( טהרת הלב ) וטהרה מביאה לידי פרישות ( מחיי חולין ) ופרישות מביאה לידי קדושה וקדושה מביאה לידי ענווה , וענווה מביאה לידי יראת חטא ( שיירא האדם מן החטא ולא מן העונש ) ויראת חטא מביאה לידי חסידות ( לעשייה לפנים משורת הדין , ) וחסידות מביאה לידי רוח הקודש ( השראת שכינה ) וכוי

והנה הרב קוק : (מתוך שמונה קבצים)

ואקשיב ואשמע מתוך מעמקי נשמתי מתוך רגשי לבבי קול ה` קורא ואחרד חרדה גדולה , הככה ירדתי ?
כי לנביא השקר אהיה , לאמר ה` שלחני ולא נגלה אלי דבר אדני !?
 ואשמע קול נשמתי הומה : ספיחי נבואות הנה צומחות , ובני נביאים מתעוררים . רוח הנבואה הולך ושט בארץ , מבקש לו מפלט , דורש לו גבורים מלאי עזוז וקודש

דומה כי הרב קוק סובר בדיוק ההיפך מהתפיסה המסורתית  -  לדידו השראת רוח הקדש הוא מצב של התעוררות רוחנית פנימית. מרגש החשש שלו שלנביא שקר יהיה, תחושת השליחות הפנימית מפחידה כי באמת לא נשמע קול ה` חיצוני. הקול היחידי הנשמע הוא קול התעוררות הנשמה ההומה. 
נפש יהודי הומיה - כך כתב נפתלי הרץ אימבר ב`התקווה`, ואילו ביאליק קרוב יותר לרב קוק - הוא מתאר את נשמתו כבת יונים הומיה :
בת יונים הומיה, 
בת יונים בהירה, 
נחתני בים 
על כנפי הסירה 
ותוליכני לארץ הבחירה. 

הוי, אימרו הגלים, 
הדגים במצולה, 
איך אבוא בשערי 
ארץ הסגולה, 
ומפתחי שבור, 
והדלת נעולה? 

אין קול ואין עונה - 
ויונה עם נער 
עדיין מתדפקים 
על דלת השער.