תלאובות וגחלת חילונית לוחשת - הושע יג | יונה ארז

מאת: יונה ארזי ת.פרסום: 23/12/16
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

 וְאָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם - אֲנִי יְדַעְתִּיךָ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ תַּלְאֻבוֹת

הידיעה – במובנה העמוק ביותר מתחוללת תוך מאבק, תוך שהייה ויציאה מאותו מושג כה טעון המכונה מצרים .   ספר הזהר שואל – מה פתאום "מארץ מצרים" – הרי הכרנו את יהוה עוד קודם?!

 ותשובתו היא – לא הכרנו אותו קודם עד שלא  נוצרה אבחנה והכרה שהתחוללה  דווקא מתוך  השהייה בתוך העולם ה`מצרי` – לא נתבחנה ידיעת האל. הידיעה ממשיכה להתחולל במדבר – בארץ תלאובות.

תלאובות – מילה יחידאית במקרא, רש"י דורש אותה : "תל שאובין בו כל טובה ואין מוצאין"  -  רשי מפרק את המילה ל-תל – ולמאוויים. בהחלט לא קשור למילה מדבר. אבל אולי מבטא את מאוויי יהוה – שידעו אותו.

אבן עזרא מפרש לשונית בהשפעת הערבית:  תלאובות  היא ארץ ציה וצמא ; והוא מביא גם את המדרש על ארץ של תלאות.

ואבן שושן במילונו - כנראה מן לאב=להב; מצוי בעיקר בריבוי: תַּלְאוּבוֹת, שמשמעה להט, חורב ויובש, ובהשאלה – פגעים וייסורים

תלאובות – מילה עם ניחוח של פעם. מילה שכבר אין משתמשים בה. האם היו לה חיים מחוץ  למקרא?

יצאתי למסע קצר בעקבות המילה שאוצרת בתוכה תלאות, תאוות, להט, חום ויובש.

משורר התקווה , נפתלי הרץ אימבר כתב פואמה נלהבת על חלוצי ראשון לציון –

שָמָּה הָאָרֶץ מְלֵחָה עֲזוּבָה,

 אֶרֶץ אוֹכֶלת יוֹשְבֵיהָ

הַנּוּכַל הַרְגִּיעַ בְּאֶרֶץ תַּלְאוּבָה ?

הַנּוּכַל שָם הוֹצֵא זֵרוּעֵֶיהָ?

נפתלי הרץ אימבר מחפש חרוז לעזובה ומוצא את התלאובה  - כדי לתאר את ארץ ישראל כחמה ולוהטת – ובבית  הבא הוא מתאר איך הפכו חלוצי ראשון לציון את ארץ התלאובה לגן עדן. ממש גיהנום מול גן עדן.

טשרניחובסקי בפנטזיה לחנוכה שם בפי הקדמונים המתים המדברים - –
 אֲנַחְנוּ גָּוַעְנוּ בִּישִׁימוֹן חֲרֵרִים,

בְּאֶרֶץ תַּלְאוּבוֹת, בֵּין הַרְרֵי נְמֵרִים,

בַּצָּמָא, בַּכָּפָן וּבְמַדְקְרוֹת חָרֶב.

בְּמַלְתְּעוֹת כְּפִירִים, לַחַיָּה לִטָרָף;

 דומה ששלל הדימויים  נלקחו מפרקנו,  דימוי הטורף הנמר והלביא המיוחס לאל אצל הושע הופך אצל טשרניחובסקי לדמוי כללי של  יסורים – הוקעה אל צלבים ותקווה שיקומו גבורים גואלים שישחררו את העם מכבלי הדת. (אודסה 1896).

וביאליק – גם הוא אינו מושך ידו מהתלאובות – בשתי יצירות מופת ובאיגרת נעורים הוא משבץ את המילה הטעונה.

לאחר כ 14 חודשי שהייה בוולוז`ין, תלמיד בישיבה המפורסמת, הוא מחליט לעזוב את הישיבה לטובת אודסה מרכזחיי רוח ותרבות עברית. והוא כותב לחבריו בז`יטומיר איגרת המתארת את יסוריו - תלאובותיו : 
…" -  גם באפי נפש חיים, גם אנכי חפצתי להתענג ולהתעדן על מראה עיני ועל הלך נפשי, אבל עיני תראינה זרות ותהפוכות מאשר יחפץ ויהגה בו לבבי.
 אני משתוקק לחלום גפן פורחת קומת התמר ועל ראשיהם מרחפת ומנתרת כנף רננים נעלסה עם נוצות זהב ומנעימה זמירות–   ולפני ערער בערבה בישימון דרך אלה יבשה וחשופת הקליפה, בודדת במועדה בארץ תלאובות אשר תוכה נחר וממעל לה, על ראשה הקרח, על שחיף עץ יבש, צורח עורב שחור משחור בקול מר ובגרון נחר: `קרע, קרע`, והד הרים יעננו `רק רע… רק רע " (וולוז`ין 1891)

ארץ תלאובות גם עבור ביאליק היא ארץ היסורים.  בפואמה המתמיד הוא חוזר אליה  ממש בשורות הפתיחה : 
 עוֹד יֵשׁ עָרִים נִכְחָדוֹת בִּתְפוּצוֹת הַגּוֹלָה

בָּהֶן יֶעְשַׁן בַּמִּסְתָּר נֵרֵנוּ הַיָּשָׁן;

עוֹד הוֹתִיר אֱלֹהֵינוּ לִפְלֵיטָה גְדוֹלָה

גַּחֶלֶת לוֹחֶשֶׁת בַּעֲרֵמַת הַדָּשֶׁן.

וּכְאוּדִים מֻצָּלִים זְעֵיר שָׁם תֶּעְשַנָּה

נְפָשׁוֹת אֲמֻלוֹת וּנְשָׁמוֹת עֲלוּבוֹת,

הַחַיּוֹת בְּלִי יוֹמָן וּבְלִי עֵת תִּזְקַנָּה

כֶּחָצִיר הָעוֹלֶה בְּאֶרֶץ תַּלְאוּבוֹת.

במגילת האש  - יצירתו המונומנטלית מ 1905, ביאליק מעתיק ממש מטשרניחובסקי אבל  כאן  במובן של ארץ ישימון צחיחה,  כנראה  כאלגוריה לישימון רוחני  - אל אי שומם מושלכים  עלמים ועלמות שבויי האויב המבקש להשמידם : 
כִּי אֵרַר יְיָ אֶת הָאִי מֵעוֹלָם וַיְּהִי קֵרֵחַ וּצְחִיחַ, לֹא גִּדַּל בִּלְתִּי אִם אֲבָנִים וְעַקְרַבִּים. וַחֲתִימַת דֶּשֶׁא אַיִן, וְאֵין אַמַּת צֵל וְאֵין נִיד חַיִּים – אַךְ דּוּמִיַּת תַּלְאוּבוֹת וִיקוֹד חֲרֵרִים מִסָּבִיב.

דומיית התלאובות של טשרניחובסקי מ1896 מוצאת את מקומה במגילת האש;  במקום ישימון חררים ביאליק כותב יקוד חררים – אבל מרתק  בהזדמנות זאת לראות את מקורות ההשראה של ביאליק – לא רק הושע, גם טשרניחובסקי. וכך מתגלגלת ארץ התלאובות הרוחנית למגילת האש – באותה משמעות בדיוק.

בספרות  המודרנית החדשה יש עדיין שימוש במילה.  אמנם הנמלצות הולכת ומתפוגגת , אבל אצל שלונסקי עדיין היא קיימת - ממילה שהמקורות יודעים אותה רק בריבוי כולל , בא שלונסקי ומקיים אותה ביחידותה , ולא עוד אלא שהוא הופך את מינה מנקבה לזכר : ` מול משף  הציון ותלאוב וצרבת..

אצל שלונסקי קבלנו תלאוב – לעומת נפתלי הרץ אימבר שיצר את תלאובה.

ואהרון אמיר – ככנעני טוב , מחבר את סוכת הגזוז עם שממת התלאובות  כשהוא מתאר את תל אביב, בקטע מופלא: 

"הנה זה יעלה בקר האביב בקר המחר ... על עיר הנמל השוקקה, על משכנות הנוודים בשממת תלאובות ועל סוכת הגזוז ותחנת הבנזין..."

החיבור המוזר לכאורה  בין השפה המקראית וההדהוד הביאליקי טשרניחובסקאי יחד עם סוכת הגזוז ותחנת הבנזין  מייצר שפה ישראלית מיוחדת מורכבת  מחידושי לשון כמו גזוז וממילים עתיקות מיסתוריות כמו תלאובות יחד עם תחנת הבנזין הבאה מהעולם המודרני הדינמי המקדש את הטכנולוגיה ...לא מן הנמנע שאהרון אמיר משתמש במילה תלאובות כי יש בה מן ההדהוד והצילצול  של `תל אביב`. מעין תלאובות בתל אביב...

מגדיל לעשות מו"ר ארי אלון המייצר מעין פאראראזה על ה`מתמיד` :

- כי עוֹד יֵשׁ עָרִים נִכְחָדוֹת בִּתְפוּצוֹת מדינת ישראל

 בָּהֶן יֶעְשַׁן בַּמִּסְתָּר נֵרֵנוּ הריבוני הַיָּשָׁן;

כי עוֹד נותרה לִפְלֵיטָה גְדוֹלָה

 גַּחֶלֶת חילונית לוֹחֶשֶׁת בַּעֲרֵמַת הַדָּשֶׁן.

וּכְאוּדִים מֻצָּלִים זְעֵיר שָׁם תֶּעְשַנָּה נְפָשׁוֹת חילוניות

אֲמֻלוֹת וּנְשָׁמוֹת ריבוניות עֲלוּבוֹת,

הַחַיּוֹת בְּלִי יוֹמָן וּבְלִי עֵת

תִּזְקַנָּה כֶּחָצִיר הָעוֹלֶה בְּאֶרֶץ תַּלְאוּבוֹת.

 שירה או קינה  על חילוניות נכחדת  בארץ תלאובות (תל אביבית ?) – כמה עצוב, וכמה נכון.