שריפת המפלצת - תהילה כ"ט | עפרה שפי ויונה ארזי

מאת: עפרה שפי ויונה ארזי , התמונה royal opera ballet rite of spring ת.פרסום: 03/04/17
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

התהילה פותחת בקולותיהם של קהל המאמינים הקוראים לטקס הקרבתם של בני האלים ליהוה[1].

הקריאה "הבו"  מייצרת קול רועם ומפחיד: הכבוד , העוז, הכניעה ליהוה בהדרת קדש , שהיא כנראה חרדת הקודש – כל אלה יוצרים אל נשגב ובלתי מושג מעורר  יראה וממקם את תהילה כ"ט במרכזן של התהילות העוסקות בנשגב  ותוך כדי כך זורות  חול בעינינו ומונעות מאתנו להבין מה לפנינו באמת.

כזאת היא תהילה כט. ראשיתה בעבר הקדם מקראי ואחריתה בקבלת שבת.  אנו עוקבות אחרי קול ה` המחסל את העבר הקדם מקראי באימה; ראשית הוא מרעים בקולו על אלות מים, על מים רבים: הים הנהר הנחלים והמעיינות. קולו מתואר בכוח ובהדר[2].  שנית הוא מכין בקולו הרועם את העצים לעולה : הוא משבר את ארזי הלבנון, מרקיד את בני האלים אל מותם: העגל ועפר הראמים הרכים בשנים וההרים לבנון ושריון שגם הם בני האלות [3].

ואז מגיע משפט המפתח של התהילה: קולו של ה` חוצב להבות אש.  מדורת הענק שלכבודה זועקים המאמינים "הבו הבו" הוצתה כדי לשרוף את מה שנותר עדיין מפולחן האשרה, פולחן אלת הפריון השפע והשלום. באופן ציני  מסתיימת התהילה ב`ה` יברך את עמו בשלום` – כאשר כל הטקס הוא מעשה של חיסול שלום. ארזי הלבנון הם העצים לעולה והאילות/אלות מתחלחלות מקולו של יהוה החוצב להבות אש מעל גופות בניהן.

מקור מקראי זנוח מספר לנו על המלך אסא שנלחם בבתה של האלה אשרה ששמה מפלצת :

וְגַם מַעֲכָה אֵם אָסָא הַמֶּלֶךְ הֱסִירָהּ מִגְּבִירָה אֲשֶׁר עָשְׂתָה לָאֲשֵׁרָה מִפְלָצֶת וַיִּכְרֹת אָסָא אֶת  מִפְלַצְתָּהּ וַיָּדֶק וַיִּשְׂרֹף בְּנַחַל קִדְרוֹן:  הבן מוריד את אמו ממעמדה – למען פולחן האב. [4] אם המלך מיוסרת והמפלצת נשרפת.  

להבות האש שה` חוצב בקולו מזכירות לנו את מחזה שחיטת  נביאי הבעל ושריפתם בהר הכרמל; מופע המים שקדם לאש  גם הוא מתכתב עם אותו עולם אלים של מאבק בתרבויות האלה. מתחיל להתברר לנו מאין שאבו שורפי המכשפות למיניהם את הרעיונות הרצחניים שלהם[5].

אנו מתחילות לחשוב שהגזמנו. זה מחריד מידי, מנסות לפרש את חילול האילות, האיילות  לטעמנו מחוּלָלות  (בוו שרוקה). ואז נתקלות במדרשים שמחזקים את הפרשנות שלנו שמדובר בטקס חיסול של בני אלים ואלות , למשל :"קול ה` יחולל אילות, כיון שהקב"ה נתן קולו מיד מתחלחלות האלות, הן אילנות אלה ואלון"[6]מדרש לא תמים  עם אינטואיציה קרבית – הקב"ה מרעים בקולו וכל האלות הן האילנות הקדושים מתחלחלות, ומהמקבילה אנו לומדות שהן נמצאות בסכנת שריפה:  

                                                 קוֹל יְהֹוָה יְחוֹלֵל אַיָּלוֹת

                                                 וַיֶּחֱשֹׂף יְעָרוֹת

                                                 וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ אֹמֵר כָּבוֹד –

 כל הקרבה של עגלה בבית ה` – הא רציחת אלה על מזבח המונותאיזם הפטריארכלי. הנכחת  האחד מתחוללת על ידי שריפת האחרים והאחרות.  והקריאה הדרשנית /פרשנית שמדובר באילות/אלות מסבירה את הקשר בין אילות ויערות ובין הכבוד המפוקפק המושג עם חיסולן.

הרעיה בשיר השירים משביעה את בנות ירושלים באיילות ובצבאות השדה "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת  הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" [7] , מה שמקשר שוב את האילות עם האלות ואף מעמיד את צבאות השדה חזיתית כנגד צבאות השמים.   ואף המדרש הזהרי מקשר את האילות/אלות  הצווחות עם התעוררות רוחנית "קומו ישנים התעוררו עולמות שהרי קול יצא – כואב איילה של מעלה ושל מטה. ככתוב : " קול ה ` יחולל אילות". לזכותם של דרשני הזהר ניתן לומר שהם שומעים את הכאב בצווחות האילות....

במגילת האש – מתאר חיים נחמן ביאליק מזוית נשית כואבת את אלהים יושב על כסא כבודו מרחף בין עננים לוהטים וצופה בלהבות החורבן – הוא ממש מבין היטב את קריאת ה"הבו" : "הָבוּ לַיָי, דּוֹהֲרִים דּוֹלְקִים, הָבוּ לַיָי מְחוֹל לַהַט וָאֵשׁ". ראו כיצד  יחולל אילות הופך למחול להט ואש, וקריאת ה`הבו` היא ביטוי של אירוניה מרה לתאוות האש האלוהית.

כיוון דרשני נפוץ הוא קישור התהילה עם מתן תורה – מעמד הר סיני.  מסורת תנאית קדומה אומרת שברור שקולות כאלה נשמעו רק עם מתן תורה, מה שמתחבר לטון האלים של מדרש "כפה עליהם הר כגיגית".   בדרשה על הפסוק המתאר קולות וברקים בקבלת התורה אומרת הדרשה במכילתא:

מגיד הכתוב שביום מתן תורה היו עננים וברקים וירידת גשמים.

מכאן אלה חדשה מצטרפת לתהילה שלנו – התורה בכבודה ובעצמה. היא המחליפה של כל האלות  באשר הן, אמנם הגבור שלה הוא יהוה אבל  מידי פעם מתגלים מקורותיה ואמות אמותיה. כנראה משום כך היא מוסתרת בארון, מולבשת בשמלות, מעוטרת בתכשיטים. מידי שבת שני וחמישי ובחגים היא מוצאת מהארון מופשטת משמלותיה  נקראת – נחדרת ומוסתרת מחדש.  הנשים נצבות מרחוק -  אם בכלל  הן טורחות להגיע לטקס כך היא נשלטת ממושטרת וממוסגרת.

 תהילה כ"ט קשורה לתורה ויותר מכך היא חלק מטקס קבלת השבת  שהנהיגו האר"י ותלמידיו במאה ה 16בצפת, היטב עבדו את העצים וההרים  וקראו תהילות נבחרות[8].  הקהילות הקונסרבטיביות בזמננו אף נוהגות לקרוא את תהילה כ"ט עם הוצאת התורה מהארון בשבת, ומעל כל זה מתנגן שירו של ביאליק "בואי בואי  המלכה".

ואף אנו כתבנו את שירת החזרה לחיים של המלכה :

הסו מפני יה בנות אילות.

הסו מפני יה בשלום וחמלה

הסו ליה למען שלום שמה,

קודו ליה בענוות קודש. 

דממת יה על המים,

אלת השלום החרישה,

יה, על מים רבים.

דממת יה בחסד,

דממת יה ברחמים,

דממת יה מצמיחה ארזים,

 ותצמח יה את ארזי הלבנון.

ותצמיחן כמו לבנון,

עגלה ואיילת ראמים כמו שיריון.

 דממת יה מכבה להבות אש,

דממת יה תשקיט מדבר, תשקיט יה מדבר קדש.

דממת יה תגלה אילות ותחשוף יערות ותבל כולה אומרת שלום.

 יה לאש יכלה ותקום התורה מלכה לעולם,

התורה שלום לבנותיה תתן, יה תברך את בנותיה בחיים.

 

 eu

 הערות

[1] בני האלים הם קרוב לוודאי הבנים הבכורים של כל אחת מהאלות הגדולות הקדומות והאלים שהזדווגו איתן. התהילה מהדהדת תהילות  מתרבויות קדומות למקרא, החל מעלילות גילגמש, כתבי אוגרית ושירה כנענית לסוגיה.

[2] בסיפור הבריאה ה` לא מחסל את המים אלא רק מצליח להפריד אותם בכוח עז למים ולשמים ולנהלם, הרעם על המים מהדהד את סיפור  היום השני.

[3] וכבר הזכרנו במאמרים קודמים את ההרים  כאלות ההריון והפריון.

[4]   דברי הימים ב טו, מקבילה במלכים ב טו יג

[5]האינקויזיציה הקתולית נהגה לשרוף מכשפות לאחר שלא טבעו במים אליהן הושלכו. הפרשנות הנוצרית קושרת את תהילה כט עם ספור הבצורת בתקופת דוד; – לאחר שלש שנות בצורת אלהים  מסביר לדוד כי הבצורת היא עונש על רצח כהני נב בימי שאול והמטת רעב על הגבעונים שהיו משרתי הכהנים במקדש נב.  דוד נוקט בפעולה רצחנית נוספת – הורג את צאצאי שאול הנותרים  ומוסר את שני בני רצפה בת איה,  ארמני ומפיבשת , שני נסיכים, לידי הגבעונים כמו שלוינס קורא להם, שהורגים אותם ומוקיעים את גופותיהם בהר. רצפה בת איה יושבת ושומרת על הגופות עד שבא הגשם – שני קרבנות אדם לוקח יהוה כאן. ודוד פוצח בשיר תהילה, כך הפרשנות הנוצרית,  לנשגבותו ונוראותו של האל. [5]

 [6] מדרש תהילים כט

[7] שיר השירים פרק ב

[8] רמז להשראה ליציאה לקבל את השבת כאלה וכמלכה נמצא בתיאור התלמודי במסכת שבת לפיו רבי ינאי ורבי חנינא לבשו בגדים חגיגיים  ויצאו החוצה בקריאות "בואי כלה שבת המלכה",