גילו ברעדה - ברכות ל ע"ב

מאת: יונה ארזי התמונה 123 RF ת.פרסום: 03/04/17
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

וְעַתָּה מְלָכִים הַשְׂכִּילוּ, הִוָּסְרוּ שֹׁפְטֵי אָרֶץ. עִבְדוּ אֶת יְהֹוָה בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה.

בסופה של תהילה ב`  כל מלכי הארץ והעולם מקבלים עליהם את עול מלכות יהוה. וכמו שאומרים הפרשנים המסורתים , (רש"י למשל) כשתבוא הרעדה הגדולה, הם יגילו כי הכירו בשלטון  אחד אלוהינו בשמים ובארץ.

בתלמוד הבבלי,  (מסכת ברכות דף לב א) כדרכם בקודש, מוציאים הרבנים הדרשנים את הפסוק מהקשרו , וכשהם עוסקים במצבו הנפשי של המתפלל  יש מהם האומרים שזה כמו ` וְגִילוּ בִּרְעָדָה`.  וכדי להסביר עוד יותר טוב את הגילו ואת הרעדה, מביא הבבלי כמה וכמה סיפורי חתונה בהם שברו כוס יקרה מאד , או התחילו לספוד ולבכות, כי החכמים , רחמנא ליצלן  - שמחו יותר מידי.

איני יודעת אם מנהג שבירת הכוס בחתונה נובע מהספורים הללו, הצמדתו לאמירת אם אשכחך ירושלים וכו` מחשידה את כל הטקס כטקס  גירוש מזיקים רוחות רעות וכל מיני שדים  שיבואו לחבל באושר המתהווה של הזוג הצעיר.  ירושלים פה היא מסווה אלגנטי לחרדות קמאיות.

יוחנן מופס חוקר המקרא הגדול מפרש את השמחה המקראית כצייתנות וכניעה לשליט. אם כך ניתן לפרש את "ושמחת בחגך והיית אך שמח" שנאמר על סוכות  כתביעה לצייתנות הנובעת מתוך השמחה. מעין `גילו ברעדה` –  כשהחקלאים שמחים בפרי אדמתם, אל להם לשמוח יותר מידי – חלק מהיבול ייגבה על ידי השליט. או בקיצור – הצחוק הזה עוד יגמר בבכי...תהיו שמחים, אבל קצת, כך אומרת התורה למתיישבים בארץ כנען.

לשיא צימצום הגילה והדגשת הרעדה מגיע התלמוד הבבלי בבואו לדבר על שמחת בית השואבה. לפי המשנה (במסכת סוכות) חג זה היה  מעין `חג מים` קדום,  חגיגות אדירות התקיימו בירושלים  שכללו פירוטכניקה ושעשועי מים כנראה בהשראת התרבות הרומית, והמשנה מציינת שעשו ברחבת הקהל בבית המקדש -  `תיקון גדול` – מה שמביא את הבבלי לספר לנו שבנו עזרת נשים ועשו הפרדה בתוך הקהל –  זה רגע  תודעתי מכונן שבו הגילה והשמחה מושטרו והוגבלו.  התלמוד לא מסתפק בזה ומייצר סוגיה ענקית שתשתיתה בשמחת בית השואבה והמשכה בהולדת אותו יציר/יצור שהתנחל היטב במסורת שלנו :"היצר הרע".  שהורתו ולידתו בשמחה  ובחגיגות וסופו ברעדה ובהספד.