וּבְצַלְעִי – תהילה לה |עפרה שפי ויונה ארזי

טו) וּבְצַלְעִי שָׂמְחוּ וְנֶאֱסָפוּ נֶאֶסְפוּ עָלַי נֵכִים וְלֹא יָדַעְתִּי קָרְעוּ וְלֹא דָמּוּ:

עייפנו ממלחמות השלטון והכבוד כבר. והנה עוד תהילה המאתגרת אותנו בנימתה האלימה, ובדרישה האינפנטילית של ״ריבה יהוה את יריביי״.

אנו מנסות לבנות את פירושנו הנשי של שלום, שוויון ופריון מתוך הטקסטים האלימים הללו של ריב, מלחמה, אלימות. כמו שחוה אמנו עצמה נולדה מצלע האדם, אנחנו יוצרות את יה מצלעו של יהוה. אין לנו ברירה. זהו האל היחידי שנמצא בארון הספרים שלנו במוסכמות סדורות.

ולכן תחילה אנו מפרשות פירוש של ״להפך״ שהוא עצמו לוקה בריב:

מי כאן צולע? אנו שואלות? סביב מי מתגודדים השמחים לאיד, נכים נפשית,  מעמידי פנים – שופכי דמים?

אנו יוצאות לעוד מסע פרשני עם רש"י הלוקח אותנו למחוזות הלבנת הפנים. 

לפי רש"י אומר דוד  (או המשורר) כשאני צולע , כששבר בא עלי  – שמחים כולם לאידי. כל  אלה הם נכים נפשית ; ממש קורעים את בשרי ודמי שותת כי מלבינים את פני.

רש"י  לומד את הקשר בין דוד הלבנת פנים ושפיכות דמים מהתלמוד בסוגיית אונאת דברים[1] :" כל המלבין פני  חברו ברבים כאילו שופך דמים".   אמירה חמורה המוסיפה את הלבנת הפנים לתחום היהרג ובל יעבור : שפיכות דמים, עבודה זרה, ועריות.

הלבנת פנים היא חוויה כמעט מובנית אצל נשים יהודיות. הן מורחקות מארון הקודש, קולן אינו מותר להישמע, דעתן נחשבת קלה, ומקומן החברתי תלוי בנישואיהן לגבר. להיות גרושה או אלמנה, היא הוויה של פנים מולבנות בהגדרה.

מי כאן צולע, אנו שואלות שוב: אם מישהו מלבין את פני, מה זה אומר עלי? והתשובה היא לא סתם תשובת להפך, אלא תשובת הפוך על הפוך. שזה אומר משהו על המערכת ובשום אופן לא עלי ואפילו לא על הפוגעים.

המפגש עם התלמוד הבבלי מרחיב עוד יותר את הסיטואציה האנושית המתוארת בתהילה:

לפי התלמוד דוד הוא ראש ישיבה שלומד עם תלמידיו סוגיות הקשורות בדם נידה, בטומאה ובטהרה – והתלמידים  מזכירים לו שוב ושוב את חטא הניאוף והרצח שלו ואומרים לו " דוד, הבא על אשת איש מיתתו במה?" דוד לא נשאר חייב –  בכל זאת הוא תלמיד חכם גדול. אבל תשובתו נשארת במסגרת ההתנצחות, אתם מלבינים את פניי, אני אחזיר לכם מנה אחת אפיים.

מה שמתחולל בבית המדרש הוא  אכן הלבנת פנים  – ואנו לא רוצות לצדד במי מן הצדדים,  בדוד מולבן הפנים, אבל נואף ורוצח, או בתלמידיו, חבריו שלא מוותרים לו ומזכירים לו בכל הזדמנות, כאילו לפי תומם את זה שמיתתו בחנק – כי בא על אשת איש. דוד עונה – אבל יש לי חלק בעולם הבא – ואילו לכם אין  חלק בעולם הבא כפי שלמדנו במסכת אבות. `המלבין פני חברו – אין לו חלק בעולם הבא. ‘ אבל גם תשובה זו ילדותית בדיוק כמו הפסוק הראשון בתהילה – ״ריבה ה׳ את יריביי״. 

בעצם, כל העיסוק בדם נידה, טומאה וטהרה היה צריך להיות עיסוק שלנו, כנשים, ותלמיד חכם באמת היה צריך לפנות לאישה כדי ללמוד באמת על משמעותם של הנושאים האלה. מה הלימוד הגברי בנושאים אלה אומר עלינו? והתשובה היא שוב, שזה לא אומר עלינו דבר, רק על המערכת הלומדת, שבמקרה זה לומדיה שמחים ונאספים בצלעינו ובאברינו האינטימיים, נכים ולא ידענו, קרעו ולא דמו.

****

מי הם  "החברים" הללו שכל כך מעוניינים בהשפלתו ובהקטנתו של משורר התהילה?  אלה הם הרגשות המכאיבים. הפגיעות שיצרו פצעים וצלקות, המפיקים עוד ועוד כאב. מתחת לפצעים מבעבע ארס השיפוטיות וההתנשאות, מנגנוני הגנה המרמים אותנו לחשוב שאם נקטין – נהיה גדולים, ומולידים הלבנת פנים ופגיעות נוספות שהסוף להן יבוא רק בהתעלות הנפש, ובהבנה שהפוגע אינו אומר עלי כלום.

העולם הבא הוא מחר. (כך המהר"ל), והוא קולע ללב פרושנו את כל ספר תהילות: אם נחפש את הסיבות לנחיתות של האחרים ונתריס בפניהם שאין להם חלק בעולם הבא, נישאר בכלא המנגנונים הישנים. אם נבקש לנו חלק בעולם הזה, יהיה לנו גם מחר ויהיה לנו שלום.

התהילה שלנו מצביעה על מנגנון של ״החזק במגן וצינה״ שעבר זמנו. במקומו אנו מבקשות ידיים חופשיות וחמימות בלבנו. היכולת לחוש את העלבון ולצאת ממנו גאות , להרגיש את הכעס ולצאת ממנו חומלות, לקבל את הייאוש ולצאת ממנו מקוות  – זוהי החירות המשחררת שעליה מצביעה התהילה הזאת, לו היתה נכתבת בדרך של האלה הגדולה ולא בדרך של האנשים הקטנים.

 

 

 

[1] בבלי בבא מציעא נח ב

 

Facebook
Twitter
LinkedIn