אז מי זאת הצדיקה הנעזבת? תהילה לז |עפרה שפי ויונה ארזי

מאת: עפרה שפי ויונה ארזי , הציור Cornelis van Haarlem, 1562-1638 ת.פרסום: 14/04/17
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

במבט ראשון, תורת גמול מוזרה נובעת מתהילה ל"ז, תורת גמול שאיננה מאפשרת פרקטיקה מוסרית.

לכאורה,  מזמינה  התהילה את הקוראים  לבטוח באל מופשט שיתקן את העוולות בעולם, אך על פניו, הנימוקים נראים לא הגיוניים בעליל. מחד יצר לב האדם רע מנעוריו, ומאידך נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם. איך הפסוקים מתקשרים זה לזה? ומה הם רוצים לומר לנו?

תוך כדי מעשה החשיפה של הקול הנשי, אנו פוגשות בתהילות המציעות לנו תהליכי ריפוי , כך גם  תהילה ל"ז המתמודדת עם החרון והפחד מעושי העוולה.

‏א.     לְדָוִד  אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים אַל תְּקַנֵּא בְּעֹשֵׂי עַוְלָה.

ב.       כִּי כֶחָצִיר מְהֵרָה יִמָּלוּ וּכְיֶרֶק דֶּשֶׁא יִבּוֹלוּן.

אנו מציעות לפרש את "מְּרֵעִים" ואת "עֹֹשֵׂי עַוְלָה" כמערכות רגשיות ולא כדיבור על בני אדם רעים.  

`תתְחַר` (מלשון חרון) ו`תְּקַנֵּא` הם שמות פעולה של רגשות, רגשות שאנו קוראים להם לפעמים שליליים משום שהם גם שמות של התנהגויות רעות. ולכן אנו מפרשות, אפוא, את `מרעים` ואת `עושי עוולה` כהתנהגויות ולא כאנשים וכך התהילה הופכת כמכשיר לריפוי עצמי: החרון והקנאה, חולפים כלא היו כאשר מעבדים אותם. כמאמר פסוק ב` : כִּי כֶחָצִיר מְהֵרָה יִמָּלוּ וּכְיֶרֶק דֶּשֶׁא יִבּוֹלוּן. אך אם לא עושים את העבודה הרגשית של ניהול  הרגשות הקשים, מקבלים דפוס רגשי התנהגותי המוליד  מְּרֵעִים, כלומר רשע, רמאות, תחבלנות, עד כדי רצחנות.

אנו שמות לב להבדל שבין הרשעים לבין הצדיקים והענווים. אלה הם בהחלט כבר בני אדם. הרשע הוא בעל דפוס ההתנהגות המרעה והמעוולת , הענווים הם אלה שמצמצמים את תגובותיהם לגירוי הרגשי, והצדיקים הם הגיבורים שלמרות שנעשה להם עוול , מעבדים את התגובות שלהם להתנהגות בונה, ומפסיקים את מעגל החרון והקנאה. אך מאין מגיעים החרון והקנאה? איך הם נוצרים? גם על כך עונה לנו התהילה. יצר לב האדם רע מנעוריו הוא משפט מפתח המסביר את התהליך. חלק מהרגשות הנוצרים בלבנו נוצרים כרגשות קשים של קנאה וכעס. כולנו חווים רגשות אלה, כי הלב יוצר אותם באופן טבעי, כך בנוי הלב, ליצור רגשות לא נעימים.

אז מה כן אפשר לעשות במקום מרעות ועוולה? רשימה ארוכה:

ג   בְּטַח בַּיהוָה וַעֲשֵׂה-טוֹב    שְׁכָן-אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה.

ד   וְהִתְעַנַּג עַל-יְהוָה    וְיִתֶּן-לְךָ מִשְׁאֲלֹת לִבֶּךָ.

ה   גּוֹל עַל-יְהוָה דַּרְכֶּךָ    וּבְטַח עָלָיו וְהוּא יַעֲשֶׂה.

ביטחון - רגש חיובי הפעם, מוביל להתנהגות טובה. הביטחון מחליף את החרון והקנאה, ועשיית הטוב מחליפה את עשיית העוול. הביטחון נובע מהמקום שנכון לאדם להימצא בו. מתוך  ארצו הערכית - עולם ערכים של זריעה  ונטיעה[1] . ולכן ״ שְׁכָן-אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה ״ הוא פסוק שצריך  לתלות בכל כיתת לימוד בבית ספר. 

הארץ היא האמת הפנימית שלנו, ומהמקום הזה ניתן לרעות אמונה, תקווה, חזון, גם כשהלב מייצר תגובות רעות מנעוריו. כל כך יפים המעברים הלשוניים שעושה התהילה בין לִרְעוֹת – במובן החיובי של ניהול הרגשות, ובין לְרָעוֹת – היותנו נשלטים על ידי הכעס והקנאה. הפסוק הבעייתי :נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם.  לא מסתדר לנו עם הפירוש הזה. האמת היא שהפסוק נראה כמו דבר שקר והונאה, והמפרשים מתקשים בו בכל פירוש אפשרי. אנו רואים שתורת הגמול כפי שהיא מוצגת בפסוק אינה מתקיימת  - כמו שאומר רבי עקיבא אייגר – "ותמוה הלוא ראינו כמה בני צדיקים שפרשו ידם ללחם". והוא משיב תשובה תיאולוגית ברורה מאליה ולא מספקת בעליל, שהצדיק נבחן בכך  שגם אם הוא נעזב וילדיו רעבים ללחם – אמונתו לא עוזבת אותו והוא נשאר ב`בטחונו האמיץ`.

איך אפשר להבין את הפסוק לאור פירושנו את התהילה כקוראת לעבודה רגשית/רוחנית?

אין זאת אלא שמדובר כאן  באמת מטאפורית[2]. הצדיק, זה שמתמיר את הרגשות הקשים הנוצרים בליבו בצדק, אמת, טוב ואמונה, לעולם לא יהיה נעזב, הוא אינו מתעלם מהרגשות הקשים שהוא חש, הם לגיטימיים וצודקים, ולכן הוא נקרא צדיק, אבל הם גם מצומצמים, ולכן הוא נקרא ענו. הענווים מצמצמים את פעולתם של הרגשות הקשים, ולא מאפשרים להם להפוך  ל`מרעים` - מרעים לו ולסובבים אותו.

ואם חשבנו שהפסוק, המהווה חלק מברכת המזון הנאמרת על ידי המוני אנשים מידי יום – הוא ברכה או תפילה לבטלה כשהוא מדבר על הלחם החומרי, הרי כשלוקחים את הברכה הזאת למחוזות הרוח, הלחם שזה עתה אכלנו מסמל את הרוח הטובה המזינה את הצדיקים, שוכני הארץ ורועי האמונה.

מי היא הצדיקה שנעזבה  ופרשה ידה ללחם? הן לחם חומרי והן לחם רוחני, להתמודדות עם המרעים (רגשותיה) והרשעים שהרעו לה?

זאת היא תמר אשת ער ואשת אונן, כלתו של יהודה בן יעקב. היא מוקפת רשעים. שני בעליה  - בני יעקב , מתעללים בה מינית, ומתים – מותירים אותה אלמנה "קטלנית" ללא ילדים. היא מואשמת בהוויה רעה -  יהודה חרד שבנו השלישי שֵלָה ימות גם הוא ושולח אותה לשבת בבית אביה כאלמנה עלובה חסרת זכויות.  תמר `זורמת` עם המסגרת של שלטון האב ומחליטה לזכות בילד – אך היא מביאה את השיטה לקיצוניות, מתחפשת לזונה והרה ליהודה חמיה, בלי ידיעתו. בעת המפגש ביניהם היא לוקחת ממנו כערבון את המטה החותם והפתילים סימלי השלטון שלו.

כשמודיעים ליהודה שתמר הרתה לזנונים הוא פוסק "הוציאוה ותשרף" -  והתורה מספרת שהיא "מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר  נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה"  אנחנו לא יודעות  מה זה "שלחה" –  האם כל הקהל שבא לצפות בשריפת זונה/מכשפה קוטלת גברים ראה איך יהודה מודה כי טעה ומכריז עליה כצדיקה באומרו "צדקה ממני" או שכל זה נעשה בחסות ובסתר האהל – נראה לנו  שלפחות ההכרזה על היותה צדיקה הייתה אירוע פומבי – בכל אופן,  מצדיקה נעזבת תמר הופכת לצדיקה כתמר תפרח ויולדת שני בנים זרח ופרץ ללמדנו ופרצת ופרצת… ומתקיים בה פסוק ו בתהילה שלנו:  ״וְהוֹצִיא כָאוֹר צִדְקֶךָ וּמִשְׁפָּטֶךָ כַּצָּהֳרָיִם.״

אמנם תמר איננה מתקוממת נגד השיטה שבה אם הבנים שמחה ואם הבנות עצובה. תמר איננה דוגמה לאישה שמתקוממת נגד שלטון האב, אך המעשה שלה הוא פמיניסטי, במובן שהיא משתמשת בכוח הלידה על מנת להילחם בעוולות השיטה. [3]

התלמוד הבבלי מחזק את פירושנו לסובלימציה של הרגשות ועבודה רוחנית עם הצדק, והאמת ומרעה האמונה:  מבחינת התלמוד צדיקותה של תמר הייתה בכך שנוח היה לה להישרף ולא ולהשפיל ברבים את זה שרצה לשרוף אותה. (!) יתרה מכך, ממנה, מצדיקה זאת, אנו לומדים הלכות הלבנת פנים ברבים. ניתן ללמוד על התהליך של תמר מרש"י שמפרש: "לא אמרה: אלו הסימנים של יהודה הם, ולו אני הרה, אלא: לאישאשר אלה לו אנכי הרה, אם יודה - יודה, ואם לאו - אשרף, ולא אלבין פניו." כלומר אם יהודה לא יודה – היא מוכנה להישרף. תמר מגיעה ממשכנות ארצה, והיא רועת אמונה חזקה, היא אינה מְרֵעָה, ואינה מאשימה, היא בוטחת ביה, שהיא אלת הפריון וההולדה, האלה הפנימית הנמצאת בכל אישה, ולכן אינה נעזבת לא על ידי עצמה ובסופו של דבר גם לא על ידי חמיה, ולכן מוענק לה התואר המאוד נדיר - צדיקה.

מנעד נרחב של תכונות אנו מוצאות בצדיקה הנעזבת שלנו – ביחוד גבורה,  אומץ ויכולת התמרה של רגשות קשים להתנהגות צודקת, מאפיינים את תמר,  זו שהתמירה את רגשות הכעס והעלבון במעשה של גאולה ובהקרבה עצמית. מלמדת אותנו מהי צדיקה נעזבת שזרעה אינו מבקש  לחם, שרעתה אמונה במקומה הרוחני ולכן קיבלה גם את מקומה החברתי.

‏א.    לתמר. אל תתחרי במרעים אל תקנאי בעושי עוולה

‏ב.     כי כחציר מהרה ימלו וכירק דשא יבולון

‏ג.      בטחי ביה ועשי טוב שכני ארץ ורעי אמונה

‏ד.     והתענגי על יה ותתן לך משאלות ליבך

‏ה.    גולי על יה דרכך ובטחי בה והיא תעשה

‏ו.      והוציאה כאור צדקך, ומשפטך כצהרים

 אפשר להמשיך את עבודת התהילה  לפי כלי הריפוי שיצרנו  עד לסופה, אם כי זה לא פשוט, אבל משהו בתוכנו רוצה להשאיר את פסוק ו׳ כניצחון קטן, תחרותי משהו, כפסוק אחרון של תהילת תמר הקצרה הזאת.

-------------------------------------------------

[1] פסיקתא דרב כהנא : תיעשה שכינה של ארץ, הוי זורע הווי נוטע.

[2]  המבנה הלוגי של המטאפורה הוא שהיא בעת ובעונה אחת  גם שקר וגם אמת.

 [3] אי אפשר לשפוט  את תמר במונחים בני זמננו. כל מעשה שיפוטי כזה הוא אנכרוניסטי.