בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים - תהילה לט | עפרה שפי ויונה ארזי

מאת: עפרה שפי ויונה ארזי התמונה ג'ודי שיקאגו ת.פרסום: 17/04/17
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

ששה  בנים היו לידותון ובכל זאת – רק חמשה  נמנים בדברי הימים א` כה : ...

 " בְּנֵי יְדוּתוּן גְּדַלְיָהוּ וּצְרִי וִישַׁעְיָהוּ חֲשַׁבְיָהוּ וּמַתִּתְיָהוּ

 שִׁשָּׁה עַל יְדֵי אֲבִיהֶם יְדוּתוּן בַּכִּנּוֹר הַנִּבָּא עַל הֹדוֹת וְהַלֵּל לַיהֹוָה".

מסתבר שמשפחת ידותון היתה משפחה מוזיקלית אמונה על הלל ליהוה, אז מה קורה עם הבן השישי – מדוע דברי הימים אינו מזכיר אותו, ומדוע תהילה לט המשויכת לידותון  - אינה שיר הלל ליהוה, אלא תפילה עמוקה המהרהרת על מצבו הקיומי של האדם.

נראה לנו שתהילה לט נאמרה על ידי אישה.  אישה  הנמצאת בעיצומה של לידה  – נתונה במצב לימינאלי בין חיים למוות . לידה מאז ומעולם מפגישה אותנו הנשים עם רגעי החיים והמוות בעוצמתם המזוקקת, וכך גם כנראה את גברת ידותון  - היא היולדת אומרת התפילה.

מאין לנו כל זאת ? כנראה שהייתה מסורת אגדית בדבר לידתו של הבן השישי לבית ידותון והיא מופיעה  במדרש בראשית רבה[1] שם נאמר שאתשמעי הבן השישי מנו כשהיה במעי אימו.   היה ודאי משהו מיוחד ואולי מסובך  בלידת שמעי הבן השישי שאינו נמצא ברשימת הבנים – והמדרש בבראשית רבה מספר על כך.  אם כן, תפילתה של אשת ידותון אם שמעי מכוונת לאותם רגעי אימה וקושי, חרדת מוות ותקווה  - גם של היולדת וגם של הילוד.  "שִׁמְעָה תְפִלָּתִי" אומרת גברת ידותון – ולבן הנולד קראה בשם שמעי.  אולי שוותה היולדת בנפשה שלא רק אלהים עזר לה אלא גם יה האלה הגדולה  שמעה את שוועתה תפילתה ודמעתה.

***

תוך כדי לימוד של פסוקי התהילה אנחנו תוהות על משמעות הפסוק : אָמַרְתִּי אֶשְׁמְרָה דְרָכַי מֵחֲטוֹא בִלְשׁוֹנִי – ומייד חושבות על קרבן היולדת "וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ, לְבֵן אוֹ לְבַת, תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת, אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן.
 וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי יְהוָה וְכִפֶּר עָלֶיהָ, וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ. מה חטאה של היולדת, אילו דברים  איומים עולים על לשונה ואולי מדובר בכלל בהחטאה או ב`פספוס` ולא בחטא נורא. תלמידיו של רבי שמעון בר יוחאי שואלים אותו על כך, והוא עונה [2] "שאלו תלמידיו את ר` שמעון בן יוחאי מפני מה  אמרה תורה יולדת מביאה קרבן? אמר להם בשעה שהיא כורעת לילד מרוב הצער קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה יותר וכאשר יעבור הצער מתחרטת..." אנחנו מציעות שהמסורות הקדומות הללו התקיימו כבר בעת אמירת התהילה – היולדת הפנימה את המישטור הפטריארכלי על גופה ועל מיניותה  ובתפילתה היא חוזרת על אזהרות עתיקות ששמעה ודאי עוד מילדותה. נעיר רק שרשב"י הוא זה שאמר "נשים דעתן קלה" , בסברו שעינויי הגוף מביאים ל`דיבור לא ראוי`...לשיטתו האשה חרדה שלא תקלל את בעלה.

המסורת הנשית העתיקה מוצאת לה נתיבים ועולה ונובעת בכתבי מקובלי הזהר. הפסוק שכמעט חותם את התהילה -  שִׁמְעָה תְפִלָּתִי יְהֹוָה וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה אֶל דִּמְעָתִי אַל תֶּחֱרַשׁ כִּי גֵר אָנֹכִי עִמָּךְ תּוֹשָׁב כְּכָל  אֲבוֹתָי: מזמין דרשה מקסימה הקושרת את שמעה עם שמעי; לדעת הזהר יש פה קול נקבי , ובכל מקום שכתוב "שמעה" ולא "שמע" מדובר בקול שמעלתו גבוהה ביותר היות והוא רווי בתפילה בשוועה ובמיוחד בדמעה ולכן יכול לפרוץ את שערי השמים, לעבור את כל המחסומים להגיע עד כסא הכבוד. [3] זוהי תפילת הדמעות שפותחת את השערים – כאן מדובר על שערים כפולים שערים תחתונים הם שערי הלידה עצמה  ושערים עליונים הם שערי יה  האלה הגדולה הניצבת , ענקית ונצחית לקבל את התפילה והילוד גם יחד.

אנו כתבנו אפוא את התהילה כפי שכנראה הושרה בהשפעת המסגרת הפטריאכלית:

א.     למנצחת לידיתון תהילה לבת חוה.

ב.   אמרתי, אשמרה דרכי מלחטוא בלשוני אשמרה לפי מחסום.

ג.     נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה הֶחֱשֵׁיתִי מִטּוֹב וּכְאֵבִי נֶעְכָּר.

ד.   חַם-לִבִּי בְּקִרְבִּי בַּהֲגִיגִי תִבְעַר-אֵשׁ דִּבַּרְתִּי בִּלְשׁוֹנִי[4].

ה.   הודיעיני יה קִצִּי וּמִדַּת יָמַי מַה-הִיא אֵדְעָה מֶה-חדלה אָנִי.

ו.    הִנֵּה בן טיפוחים נתת, ימי וחלדי כאין נגדך?  אך כל הבל כל אישה ניצבת סלה

ז.    אך בצלם תתהלך אישה, אך הבל יהמיון תצבור, ולא תדע מי אוספם.

ח.   וְעַתָּה מַה-קִּוִּיתִי שדי, תּוֹחַלְתִּי לך הִיא.

ט.   מכל פשעי הציליני, חרפת נבלה אל תשימיני [5] 

י.    נאלמתי לֹא אפתח-פִּי  כִּי את עשית.

יא.  הסירי מעלי נגעך, מתגרת ידך אני כליתי

יב.   בתוכחות על עוון ייסרת אישה ותמס כעש חמודה[6], אך הבל כל אישה, סלה.

יג.   שמעי תְפִלָּתִי יה וְשַׁוְעָתִי האזיני אל דמעתי, אַל-תחרישי כי גֵרה[7] אָנֹכִי עִמָּךְ    תושבת כְּכָל-אימהותיי.

יד.   השיעי מִמֶּנִּי וְאַבְלִיגָה בְּטֶרֶם אֵלֵךְ וְאֵינֶנִּי.

 

[1] בראשית רבה פרשת ויגש פרשה צג

[2] : מדרש אגדה (בובר) ויקרא פרשת שמיני - תזריע פרק יב

[3] זוהר כרך א (בראשית) פרשת חיי שרה דף קלב עמוד א

[4] בתחילת צירי הלידה היולדת מתאפקת מלידור נדר שיפגע ביחסים עם בעלה. אך כשהכאב מתגבר וחום הגוף עולה, המילים יוצאות מפיה  בלא שליטה.

[5] חרפת נבל, כשהופכת לחרפת נבלה, מתקשרת עם פחד המוות. היולדת חוששת לחייה, היא חוששת מהעונש על דבריה, עונש מוות.

[6] חמודה הוא גופה של אישה לפני ההיריון, במיטבו.

[7] תחושת הגרות של נשים בחברה הגברית היא מובנית. האישה מוותרת על שמה, על ביתה, והופכת לחלק מנחלת בעלה, או נשארת לגור  בנחלת אביה. מצב של גרות מובנה.