שושנה את חולה – תהילות מ"ה | יונה ארזי

לַמְנַצֵּחַ עַל שֹׁשַׁנִּים לִבְנֵי קֹרַח מַשְׂכִּיל שִׁיר יְדִידֹת

שלש פעמים  פורחות השושנים בתהילות. בכל פעם לא כל כך ברור מה זה שושנים. העמדת השושנים בהקשר עם בני קרח – משוררים שצצים בכל פעם מהקבר, ומתיימרים להשכיל אותנו, מאפילה ומשחירה את השושנים.  את שִׁיר יְדִידֹת – מתרגם חוקר תהילים רוברט אלתר כשיר אהבה, כשיר חתונה ששרים למלך משוח הנישא לנסיכה זרה המגיעה עם המון כבודה, נערות מלוות תמרוקי בשמים ואוצרות – וכל זאת ינתן למלך.

בין ידידות ואהבה משתרע מרחב תודעתי לא קטן. ולכן אולי צריך את ה`משכיל`. בעצם אנחנו צריכות את המשכיל – כי גם אנחנו כמו כל קוראי התהילות מוזמנות לחתונה הזאת.  מעל ראשם של בני קרח המשוררים צאצאי קרח ועדתו תרחף תמיד בתודעתנו עננה שחורה – מה להם `בלועי קרח ` ולשירה, במיוחד שירי חתונה?

חיפוש קצר מוביל אותנו  אל השושנים כסמל ליופיים המפתה  ולמיניותם של שני גיבורי שיר השירים –  הדוד והרעיה, השושנים מלוות את תיאורי הגוף והטבע , והדוד נרמז כנראה במילה `ידידות` :

אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים[1]

דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים [2],

שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים תְּאוֹמֵי צְבִיָּה הָרוֹעִים בַּשּׁוֹשַׁנִּים[3] ; ש

שִפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר[4];

 דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לַעֲרוּגוֹת הַבֹּשֶׂם לִרְעוֹת בַּגַּנִּים וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים:[5]

בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים[6]

 כל היופי הזה כבר נזכר קודם גם בהקשר לבית המקדש שבו העמודים יכין ובועז מקושטים מעשה שושן. גם בארמון המלך שלמה מופיע דגם השושן שוב שוב – לאמור כאן חיי עולם וחיי שעה  יהיו כשושנה – כמאמר הנביא הושע : אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה [7] .

ולא רק המבנה מעוטר בשושנים גם כלי הקודש – שפת הכיור הוא ים הנחושת מעוטרת בשושנים – וּשְׂפָתוֹ כְּמַעֲשֵׂה שְׂפַת כּוֹס פֶּרַח שׁוֹשַׁנָּה[8].

ובכל זאת – משהו לא שמח בין שושני חתונת המלך והנסיכה הזרה. השושנה הרעננה נוטפת המור תיקטף על ידי המלך וכך גם כל הפמליה שלה – ותכלא לעד בארמון הרמון כפי שמרמזת התהילה הפטריארכלית הזאת. המשורר בן קרח החנפן  לא אומר בפירוש, אך ברור שהשידוך הזה נועד  לשרת אינטרסים פוליטיים – ולכן השושנה הכלה מוזהרת:

שִׁמְעִי בַת וּרְאִי וְהַטִּי אָזְנֵךְ וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ וּבֵית אָבִיךְ:

וְיִתְאָו הַמֶּלֶךְ יָפְיֵךְ כִּי הוּא אֲדֹנַיִךְ וְהִשְׁתַּחֲוִי לוֹ:

נתינה לעד, נדונה לשכחה ולכליאה – השושנה הרעיה שבטנה סוגה בשושנים וכולה טובלת בבשם  תחלה ותמות כפי שאומר לנו ויליאם בלייק בשירו האלמותי  השושנה החולה.

השושנה החולה/  ויליאם בלייק

הו שושנה, הנך חולה!

התולע הלא-נראה

 המעופף באפלה,

 בסופה המיללת,

 גילה את ערוגת מטתך

 של שמחה ארגמנית

 ואהבתו החשאית האפלה

 את חייך מכלה.[9]

 שירו של בלייק הוא  בעצם קולם הסמוי של בני קרח הצובעים את שיר הידידות הזה בצבעים אפלים – הם השושנה השחורה הנובלת החולה.   וזה הוא ה`משכיל` – הלוקח אותנו היישר אל סיפור גן העדן שם מתוארת האשה כמתאווה וחומדת את הפרי ` וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל` [10] – התאווה לא נתונה לנשים אומר לנו בעל התהילה, לא התאווה ולא ההשכלה . הם נתונים  לאדונים בלבד.

בכל שושנה , בכל שושנה, כך אומרת המשוררת זלדה  מתגוררת צפור ספירית , אפילו אם היא מתגוללת בעפר על אם הדרך ומתחננת :

אָנָּא חָנּוּנִי!
מֵעָפָר הֲרִימוּנִי,
פֶּן אֶהְיֶה לְמִרְמַס רַגְלַיִם;
בְּיֶדְכֶם שָׂאוּנִי
אֶל עֵדֶן גַּנִּי,
 אֶל גַּן מַחְמַד עֵינַיִם." (אליקים צונזר)

וזלדה עונה לה:  רק תעברי את ים האש בלי להשרף – תפרחי מחדש באור ובשקט.  

כה קרוב

אור השושנה,

כה קרוב

ניחוחה,

כה קרוב

שקט העלים,

כה קרוב

אותו אי –

קח סירה

וחצה את ים האש.

                  

 

 

[1] שיר השירים ב א

[2] שיר השירים ב טז

[3] שם פרק ד

[4] שם  פרק ה

[5] שם פרק ו

[6] שם פרק ז

[7] הושע יד

[8] דברי הימים ב פרק ד; אי אפשר שלא להזכר כאן בדימוי יופיו של האמורא רבי יוחנן – הנובע ישירות מתיאור ים הנחושתהמעוטר בשושנים

אמר ר` יוחנן: אני נותרתי מהיפים של ירושלים.

הרוצה לראות יופיו של ר` יוחנן, יביא כוס של כסף צרוף וימלאנה גרעינים של רימון אדום, ויעטר כליל (זר) של ורד אדום על פיו, ויניחנו בין חמה לצל – ואותו זוהר מעין יופיו של ר` יוחנן הוא. (בבא מציעא פד א)

 [9] תרגמה רותי שריג

[10] בראשית ג

Facebook
Twitter
LinkedIn