בִּנְדָבָה אֶזְבְּחָה - תהילות נ"ד / יונה ארזי ועפרה שפי

מאת: יונה ארזי ועפרה שפי, התמונה - קטה קולביץ, The interior of Neue Wache in Berlin, with Käthe Kollwitz's sculpture Mother with her Dead Son – centerpiece of what is today a memorial to "victims of war and dictatorship." ת.פרסום: 08/05/17 ת.פרסום: 09/05/17
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

ח  בִּנְדָבָה אֶזְבְּחָה לָּךְ; אוֹדֶה שִּׁמְךָ יְהוָה כִּי-טוֹב.

מהי נדבה? מי הם הנדיב/המנדבת? מי הם המנודבים, ואיך מתקשרת הנדבה אל הזבח? מי מספידה את המצב של ״אין אלוהים לנגדם״ של העריצים, או מוחה נגדו?

***

הפעם הראשונה בה השורש נדב והמילה קרבן מופיעים יחדיו היא בפרשת שמיני בספר ויקרא בה נדב ואביהוא, בני אהרון, כוהנים שהקריבו קרבן שלא הצטוו עליו - אש זרה, הוקרבו בעצמם על מזבח המשכן. אש יהוה אכלה אותם בדיוק כפי שאכלה את הקרבנות האחרים.

 במדרש נועז המבוסס על הקינה במגילת איכה – כותב ארי אלון :

"אֵיכָה יַשְׁבָה אֱלִישֶׁבַע שִׁבְעָה לְבַדָּה? אֵיכָה יַשְׁבָה בָּדָד? אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה הָיְתָה שָׁכּוּלָה פַּעֲמַיִם. כִּפְלַיִם עַל כָּל שִׂמְחוֹתֶיהָ. בָּכֹה תִבְכֶּה בַּלַילָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחְיָהּ. אֵין לַה מְנַחֵם מִכָּל אוֹהֲבֶיהָ. קָמוּ בָנֶיהָ וַיַעַזְבוּהָ. בַּעֲלָהּ וִיְהַלֵּל יָהּ."[1]

רק על אלישבע מחיל המדרש המדהים משיר השירים רבה את שירת "מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר כְּתִימֲרוֹת עָשָׁן"  - "אלישבע בת עמינדב ראתה שש שמחות ביום אחד - ראתה את גיסהּ [משה] מלך, ואת אחיה [נחשון] נשיא, ואת אישהּ [אהרֹן] כהן גדול, ואת שני בניה [נדב ואביהוא] סגני כהונה ואת נכדה [פנחס] משוח מלחמה - כיון שנכנסו בניה להקריב יצאו שרופין ונהפכה שמחתה לאבל, ומיד נעשית כתימרות עשן...". כיוון שנכנסו בניה להקריב ויצאו שרופים נהפכה שמחתה לאבל, והיא הפכה לקורבן עולה מן המדבר.

"הזאת אלישבע?", שאלו כולם, "הזאת אלישבע אם הבנים שמחה מקוטרת מור ולבונה? הזאת אלישבע אם כל הקדושים  הקרביים? אלישבע תמרות-עשן. אלישבע עולה מן המדבר...". [2]

אם נוספת הקושרת בין פולחני הזבח והנדיבים היא חנה המקדישה את בנה שמואל לעבודת המשכן בשילה מתוך תחושת רוממות הי שרה בתפילת הודייה על הולדת בנה : - ״מֵקִים מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיב עִם נְדִיבִים וְכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִלֵם:״[3] גם חנה מתפכחת לאחר  ששמואל נולד, והיא מבינה שהיא מקריבה קרבן, שהיא מגישה אותו למושחתי שילה. הקדשתו של שמואל לעלי מתעכבת שלוש שנים, עד כי אינה יכולה להפר עוד את נדרה.

חנה יושבת עם נדיבים. בזכות שמואל. היא מקדישה את בנה , חושבת שהיא מרימה את עצמה מעם, משקרת לעצמה שעכשיו היא מרוממת, יושבת עם נדיבים – אך למעשה התנועה היא הפוכה, היא מנדבת מקריבה  ומקדישה את בנה שלה לתוך משפחת כוהנים עבריינים -  עלי ובניו,  אנסים וגזלנים -   ושמואל שגדל ללא אם הפך לקנאי נוקשה.

בכך היא דומה לאלישבע  שאף היא התגאתה (לפי המדרש, בשיר השירים רבה פרשה ג)  בבניה שהוקרבו - התנדבו ל`אבי - הוא`. 

אלישבע בת עמינדב עצמה היא `בת נדיב`, בת למשפחה מכובדת : אחיה הוא נחשון בן עמינדב שלפי האגדה קפץ ראשון לים סוף – היא בת למשפחת מתנדבים ששם בנה הפך לסמל להתנדבות ולקורבנות.

 

***

התואר ״נדיב״ מתחיל להיות מובן לנו כתואר של אדם חשוב מורם מעם. וככל שאנו חוקרות יותר ויותר, אנו מגלות שהשורש נ.ד.ב. הוא שורש המביע גובה, והשם נדב הוא כמו השם רם, או שגיא. [4] הבשורש נ.ד.ב משדר העלאה הרמה תרומה. הנדבה היא סוג של הנפה, וההתנדבות קשורה לעיתים קרובות במוות ובמלחמה[5].

אליעזר רובינשטיין[6] מדבר על ״הורדה בדרגה״ של משמעויות השורשים - ק.ד.ש ות.ר.ם. תרם הוא שורש משני מהשורש ר.ו.ם . המילה תרומה  שהיתה תחילה קרבן הנפה - פר או כבש שהרימו אל המזבח, עברה מעתק, והפכה לתרומה מלשון נתינת מתנה. היום, אומר רובינשטיין, אנו זורקים את התרומה לקבצן היושב ברחוב, והתנועה הפכה להיות מלמעלה למטה. גם השורש ק.ד.ש עבר מעתק סמנטי כזה. פעם הקדישו אדם לעבודת הקודש, היום אנחנו כותבים הקדשה על מתנה שאנו נותנים לחברים.

מתבהר אם כן, מי הם הנדיבים - אלה העשירים, הם ההפך מצנועים, הם שרים ומורמים מעם, ואולי אפילו העריצים מפסוק ה׳. אלה הם המנדבים, מחליטי ההחלטות, ואילו המנודבים הם הבנים, וכאשר זה נקשר עם זבח, מתקבלת משמעות טראגית מאוד. העריצים הופכים להיות אלה ששולחים את הבנים למשימות ההתנדבות, בלי לחשוב מחשבה נוספת על האמהות.

וביאליק מחזק אותנו בשירו ״למתנדבים בעם״ - בהשראת שירת דבורה.

לִבְשׁוּ-נָא עֹז! דִּרְכוּ-נָא עֹז!

בִּמְעָרוֹת הַצּוּרִים, חֳרָשִׁים מְצִלִּים,

הִתְלַקְּטָה הַפְּלֵיטָה בִּימֵי חַשְׁמוֹנָאִים,

צִחֲצוּחַ חֲרָבוֹת עִם רִנְנַת הַתְּהִלִּים

האתוס המצמרר של הקרבת הבנים יחד עם שירת תהילים בשם האלוהים - כמה נורא וכמה אקטואלי.

אנו מתחילות להבין שיש כאן דיבור הורי, אם ואב  שמדברים באופן אירוני על זבח הנדבה. זבח נדבה הוא זבח שלא נצטוו עליו. נדבה היא קרבן ״שופוני״ של העריצים - ״תראו כמה אנו נדיבים, תראו מה אנחנו נותנים, את היקר לנו ביותר.״  מסתבר שהנדבה הוא קרבן שמניפים בראש חוצות ומראים לכולם.

***

(ה) כִּי זָרִים קָמוּ עָלַי וְעָרִיצִים בִּקְשׁוּ נַפְשִׁי לֹא שָׂמוּ אֱלֹהִים לְנֶגְדָּם סֶלָה 

מה הקשר בין העריצים לבין הזרים? 

אנו מניחות שזהו מזמור כהני  - המדבר באופן מטאפורי על הזרים שאסור להם לבוא אל הקדש!!! החיים מקודשים, אך שליחתם של הבנים למלחמה זרה לקדושת החיים. העריצים הם זרים הבאים אל הקודש. אש זרה לאהבת אם ואב  ולגידול הילדים.

הנדבה שהייתה  בתחילתה תנועת הרמה קדושה שבה המנדב מניף את תרומתו מלמטה למעלה הפכה במשך השנים לתנועה הנוראה מלמעלה למטה המורידה את המשפחה השכולה לתחתיות הנפש.

כך נחשף בתהילה נ"ד כאב ההורים הזובחיםאת ילדיהם בלי לדעת בכלל, בדיוק כמו משפחת השכול במדינת ישראל של היום: יש נדיבים  ויש מנודבים.

בעצם , כולנו עריצים ונדיבים – הפנמנו בין מרצון ובין שלא מרצון את המנון ביתר, את אתוס הדם.

 בַּדָּם וּבַיֶּזַע יוּקַם לָנוּ גֶּזַע
 גָּאוֹן וְנָדִיב וְאַכְזָר,

ואלוהים לא בדיוק עוזר - הוא עם הנדיבים, מחכה לאכול זבח נדבה.

וזאת השירה שכתבנו, שירת ההורים המקריבים   האומרים: הנה אלהים, הוא אינו עוזר לי. משפחת האדם עצמה צריכה להתעשת.

 

תהילה נד

***********

למנצחים בשירי העצב של יום הזיכרון - משכיל לאבות ולאמהות

בבוא הנוקשים בדלת, ויאמרו - הלא בשורה עימנו:

 אלוהים, בשמך שלחתי להושיע, ובגבורתך תדיננו?

יה שמעי תפילתנו

האזיני לאמרי פינו

כי אש זרה קמה עלינו

ועריצים מבקשים נפשינו

לא שמים אם נגדם.

הנה אלוהים, אינו עוזר לנו

אין מי שיסמוך נפשנו

ישוב הרע לשירינו, באמת זו נצמתנו.

בנדבה זבחנו לך, להודות לשמך כי טוב.

כדי להצילנו מכל צרה

אלא אך אויבינו  ראתה עינינו.

-------------------------------------------------------

[1]  אלישבע (אגדת צו שמונה) /  ארי אלון (מתוך "בא אל הקדש", הוצאת ידיעות אחרונות 2005, עמודים 51-56)

[2] שם

[3] שמואל א׳ ב׳ ח.

[4] ויקיטקסט, ערך נדיב, וגם אראל סגל - סגולות משלי - שורש נ.ד.ב

[5] למשל, שירת דבורה - ״בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם

[6] א. רובינשטיין - העברית שלנו והעברית הקדומה עמ׳ 72