תהילה לסוטה הרועה בשושנים - תהילה ס"ט | עפרה שפי ויונה ארזי

מאת: מאת: עפרה שפי ויונה ארזי, התמונה : עפרי כנעני פרוייקט הסוטה, מיצג וידיאו ת.פרסום: 09/06/17
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

הקול שאנו שומעות היום, בתהילה סט הוא קולה של אישה ושמה כרכמית.  שמה נולד מצירוף שני פרחים – כרכום וכלנית, ואולי אלה הם השושנים בפתיחת התהילה.  המבנה המשושה של הפרחים בעלי ששת עלי הכותרת – כמו עלי השושן הצחור המהדהד את סמל מגן הדוד הכה מוכר.

כרכמית היתה שפחה משוחררת, אולי אפילו שבויית מלחמה  יפהפייה(ראו הערה 3) שגוירה נישאה לשובה ושוחררה לאחר שמאס בה. מהמשנה במסכת עדויות אנו לומדות שכנראה בעלה חשד בה בניאוף –  והיא הושקתה מי סוטה  על ידי שמעיה ואבטליון – שני חכמים קדומים מימי בית שני[1]. שמעיה ואבטליון לא היו כהנים – הם היו גרים , שכנראה רצו לפטור את כרכמית שהיתה גם היא גרה מהטקס המשפיל ולכן  פסקו שהיא לא ממש נחשבת כבת ישראל – ובכך  שיחררו שוב את המשוחררת.
המקור לספור על כרכמית נמצא לראשונה במשנה, במסכת עדויות. לאחר החורבן עקביא בן מהללאל  מעיד על מסורת עתיקה שבידיו שלפיה אין  מחילים את טקס  הסוטה הנורא על שפחה משוחררת או על גיורת. החכמים שגובים ממנו את העדות  מעמתים אותו עם העובדה שחכמים חשובים כמו שמעיה ואבטליון כן הפעילו את ההשפלה על כרכמית שפחה משוחררת שהייתה  בירושלים. עימות שהביא לנידויו עד מוות של עקביא בן מהללאל. הדיון הזה מתחולל בתקופה מאוחרת, כשבית המקדש כבר חרב, וכשטקס הסוטה הפסיק להתקיים עוד לפני החורבן – ובכל זאת מסכת שלמה `מסכת סוטה` הוקדשה לזוועה הזאת.

קריאה בתהילה סט (שהם גם שני העיצורים היחידים במילה סוטה) מובילה אותנו לחשוב שכרכמית היא הדוברת הבוכה על גורלה בתהילה הזאת. כדי להחליף את התהילה מלשון זכר ללשון נקבה שינינו רק ארבע מילים בכל 37 הפסוקים:מוזר למוזרה, נכרי לנכריה, (פס׳ ט) עני וכואב לענייה  וכואבת (פס׳ ל) , ועבדך לאמתך (פס׳ יח). בכל שאר התהילה מתאימות המילים הן לזכר והן לנקבה.

על פניו, שלושת הפסוקים הראשונים נקראים אך ורק כמטאפורה, אפילו שחוקה, של סובייקט בעל נפש מעונה, אדם פרטי הטובע בספקות, או באשמה, או ברגשות כבדים אחרים היכולים לגרום לו תחושת חוסר אונים וסופיות. `באו מים עד נפש`, `טבעתי ביוון מצולה` - אלא שהמקרא אינו כותב בלשון ימינו, ואין במקרא סובייקטים מעונים כאלה. האדם המקראי אינו ממשמע את עצמו באופן הזה. המילה נפש אינה מופיעה בצורה הסובייקטיבית - נפשי, אלא פשוט כנפש.  במשמעות המקראית המקובלת של  חיים, יצור חי, או אפילו ציון של  אברי הנשימה, כגון האף, הפה והגרון. בשום מקום לא מקובל במקרא שהנפש היא הרוח, או הנשמה המופשטת הקרטזיינית שאנו מכירים מהנצרות ומהפילוסופיה של המיינד.

 המתפללת שלפנינו באמת טובעת במים. לא באופן מטאפורי, אלא באופן מעשי לגמרי, והיא קוראת בגרון ניחר לאלוהיה, עד כלות.

מי היא הטובעת ביון המצולה במעמקי המים? את מי שוטפת השיבולת?  כנראה שזאת אישה בעלת  שיער שופע אותו היא מזכירה כשהיא משווה אותו לרוב שונאיה. ניתן להניח שגם השיער אינו מטאפורה אלא דימוי מוחשי השייך לטקס הסוטה  בו נפרע שיער ראשה. בסיטואציה הזאת יש לה אויבים שמעידים עליה עדות שקר, וכופים עליה להשיב תשובה במשפט שבו אין לה סיכוי: כבר כאן ניתן להסיק שהמתפללת טובעת בשיבולת מים אמיתית, ולא מטאפורית. אולי היא מתייחסת אל טבילת הגיור שלה, שבה טבלה את כל גופה, טבילה שהפכה למערבולת. ואולי השתייה עצמה של המים שמעורבת בהם פסולת הקרבנות גורמת לתחושת הטביעה. כשהנפש - החיים שלה - מאויימת על ידי מים, כששערה נפרע והיא צריכה להשיב תשובה כפויה על האיומים בבית הדין הגדול בירושלים :"בתי, הרבה יין עושה הרבה שחוק , עושה הרבה ילדות, עושה הרבה שכנים רעים...עשי למען שמו הגדול "[2]

אותה מתפללת מושפעת מהאיומים ומתחילה לחשוב  שמא היתה בה טפשות, וגם אשמה, ואולי אפילו מגיבה כך על הדברים ששמעה בבית הדין הגדול בירושלים: (ו) אֱלֹהִים אַתָּה יָדַעְתָּ לְאִוַּלְתִּי וְאַשְׁמוֹתַי מִמְּךָ לֹא נִכְחָדוּ:

ייתכן גם שהדברים שהיא שומעת גורמים לה לחשוב על כל החטאים  שאכן חטאה אי פעם. אולי חשבה על מישהו כשהיתה מבושמת, אולי היא משתפת פעולה עם המשפט ״עשי לשמו הגדול״ כגיורת ומאמינה דתית המקבלת על עצמה את היהדות, היא מבקשת מאלוהי הצביות אלוהי האיילות, ואלוהי הנשים שהיא לא תהיה בושה לדת ישראל. `בשלך אני נושאת כעת חרפה, הכלימה מכסה את פניי`, כך היא אומרת.  גם החרפה שהסוטה נושאת והכלימה המכסה את פניה אינן כנראה מטאפורות גרידא. החרפה היא הבגד הפרוע החושף את שדיה (ליבה) לכל רואיה, והכלימה היא השיער הפרוע המכסה הלכה למעשה את פניה. כנאמר במשניות ה` - ו` בפרק א׳ במשנה מסכת סוטה .

"… וכהן אוחז בבגדיה אם נקרעו נקרעו אם נפרמו נפרמו עד שהוא מגלה את לבה וסותר את שערה…  היתה מתכסה בלבנים מכסה בשחוריםהיו עליה כלי זהב ... נזמים וטבעות מעבירים ממנה כדי לנוולה . ואחר כך מביא חבל מצרי וקושרו למעלה מדדיה וכל הרוצה לראות בא לראות... חוץ מעבדיה ושפחותיה מפני שלבה גס בהן וכל הנשים מותרות לראותה."

אבל האם בסוטה רגילה מדובר בתהילה שלנו, או בסוטה מיוחדת, גיורת או שפחה משוחררת, שאינה אמורה להיות מושקית במי הסוטה? שכן פסוק ט׳ שאמנם כתוב בלשון זכר, אך ניתן לתרגמו ללשון נקבה, אומר: מוּזָר הָיִיתִי לְאֶחָי וְנָכְרִי לִבְנֵי אִמִּי: - מוזרה הייתי לאחיותיי ונכריה לבנות אימי. ונתונה לקנאתם קנאת אנשי הבית; מימד הקנאה הוא המרחב שבתוכו פועלת בכלל המערכת ההלכתית המעוותת הזאת. כִּי קִנְאַת בֵּיתְךָ אֲכָלָתְנִי וְחֶרְפּוֹת חוֹרְפֶיךָ נָפְלוּ עָלָי - וכנאשמת היא מרגישה כאבלה לבושה שק, צמה, נלעגת ומבוזה.

הַצִּילֵנִי מִטִּיט וְאַל אֶטְבָּעָה - היא מבקשת, ואַל תִּשְׁטְפֵנִי שִׁבֹּלֶת מַיִם וְאַל תִּבְלָעֵנִי מְצוּלָה וְאַל תֶּאְטַם עָלַי בְּאֵר פִּיהָ, אִנָּצְלָה מִשֹּׂנְאַי וּמִמַּעֲמַקֵּי מָיִם - מילים המבטאות בדיוק את העומד להתחולל בטרם תשתה  את מי בוץ המזבח הקטלניים. היא מכנה את המים המאררים שיבולת השוטפת אותה למצולה. בהיפוך אמנם, כי היא   זו שתבלע את המים, ותמות. אין לה זמן. עוד מעט יאטם פי הבאר עליה לכן היא היא מבקשת לגאול את חייה, בטענה שהצוררים אותה פונים נגד האל עצמו. היא מבקשת שיגאל את נפשה (חייה) לכנגד אותם כוהנים המשרתים אותו בקודש. היא מוחה על המנהג, על החוק על העוול:" כִּי צַר לִי, מַהֵר עֲנֵנִי."

***

 התפילה מסתיימת באכזבה. בכל זאת עברה את הטקס:

 (כא) חֶרְפָּה שָׁבְרָה לִבִּי וָאָנוּשָׁה וָאֲקַוֶּה לָנוּד וָאַיִן וְלַמְנַחֲמִים וְלֹא מָצָאתִי - החרפה שברה ממש את ליבה ולא כמטאפורה, כשהכהן פורע את בגדיה עד שהוא מגלה את ליבה היא חשה כאנוסה  ואנושה . הוכרחתי. נאנסתי. היא אומרת. היא קיותה לברוח ולא יכלה, ולא מצאה לה מנחמים. היא מספרת איך היא הושפלה ושתתה, אך לא מתה. כי שמעיה ואבטלון השקוה רק `דוגמא`-  כמות קטנה של אותו רעל מהמזבח והיא נותרה בחיים כדי לספר לנו את סיפורה. היא לא קוראת למים שיבולת. לאחר שטעמה ממי תרעלת המזבח, ובאורח פלא ניצלה, היא קוראת למים רעל, (ראש) ומתארת את טעמם כטעם החומץ. מקללת את המשקים ומבקשת נקמה מאלוהים: 

כח) תְּנָה עָוֹן עַל עֲוֹנָם וְאַל יָבֹאוּ בְּצִדְקָתֶךָ: (כט) יִמָּחוּ מִסֵּפֶר חַיִּים וְעִם צַדִּיקִים אַל יִכָּתֵבוּ, מה שמזכיר את שם יהוה הנרשם על קלף , מוטל לתוך המים המרופשים ונמחק. 

  צדקת האל ונקמתו חשובים לה : שייטב לאל לנקום בכהנים כדי שהיא תהלל את צדקתו וכל המאמינים יכירו בו: תהילתה טובה יותר מקרבנותיהם של הכהנים המנוולים, ומזכירה את ההלכה האומרת שאסור לבזות את האסירה. בסוף התהילה היא פונה לאלות ולאלים הקדומים שלה, לפני התגיירותה . שמים ארץ וימים, כולם יאמרו את תהילתו אחרי נקמתו בכהנים ולאחר עשיית הצדק:  יְהַלְלוּהוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ יַמִּים וְכָל רֹמֵשׂ בָּם. 

 אם התהילה נכתבה לאחר החורבן, בזמנם של כרכמית, שמעיה ואבטליון שהיו בעצמם גרים, הבקשה - זרע עבדיו ינחלוה, ואוהבי שמו ישכנו בה - היא בקשה מתאימה לאישה שהלגיטימיות של בניה לרשת את הארץ מוטלת בספק, והסוף מחזק את חשדנו שמדובר בשפחה כרכמית שהיתה בירושלים. כרכמית, שכל מה שאנו יודעים עליה, שהיתה שפחה משוחררת, והושקתה מי סוטה. 

ואולי, ואולי אולי, זוהי אינה תהילה כלל, אלא מזמור ששם עקביא בן מהללאל בפי כרכמית בזמן היותו מנודה… 

----------------------------------------

[1] משנה עדויות פ"ה מ"ו-מ"ז.

[2] משנה סוטה פרק א

[3] דברים כ״א פס׳ י- י״ד: כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה` אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה.וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ. וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה.וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ.