מנורה לנביאות ישראל- תהילה ס״ז /יונה ארזי ועפרה שפי

למנצחות בנגינות בקשת ברכה, מנורה – לשרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, חולדה, ואסתר.

 מאין הגיעו כל הנביאות האלה לתהילה ס״ז? מהתורה שבעל פה, כמובן. החתם סופר[1], אבי הפירוש הזה לתהילת "אלהים יחננו",[2]  מאמין שבניגוד לתורה שבכתב שהיא אלהית – זכרית, התורה שבעל פה היא ישות מלכותית, שכינתית. זוהי תולדה נשית – אנושית ארצית.

בפירושו הרוחני/קבלי לפסוק המתאר את המשכן הוא קובע את ארון הקדש כמסמל את התורה שבכתב שאותו מקיפים  48 קרשים המסמלים 48 נביאים, ואת המנורה הוא מפרש כמסמלת  את התורה שבעל פה ואותה מחזיקות 7 נביאות – כמספר פסוקי תהילה ס"ז.

הנביאות מחזיקות את המנורה המאירה  כשבע אבוקות של לפידים זוהרים – שהם לפידי התורה שבעל פה. והח״ס מעמיד אותן זו מול זו – ראשונה – שרה- מול אחרונה – אסתר, שניה – מרים – מול שישית – חולדה, שלישית – דבורה, מול רביעית – אביגיל, ובאמצע המנורה מאירה חנה אם שמואל.[3]

סידרנו את אבוקות  הנביאות מימין לשמאל, בסדר כרונולוגי פי שסידר החתם סופר : ראשונה  שרה, ואחרונה אסתר.

שרה – מרים – דבורה – חנה – אביגיל – חולדה – אסתר; לכל אחת פסוק מפסוקי תהילה ס"ז:

 הקנה הראשון – שרה, שזיו פניה האיר לכל העולם , ויש מסורת שהייתה נביאה[4] בימי זקנתה חזרה לנערותה בהארת פנים לכן הפסוק שלה  הוא :  יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ

הקנה השני – מרים הנביאה, כהנת המים והירח  מתאימה לפסוק: לָדַעַת בָּאָרֶץ דַּרְכֶּךָ בְּכָל גּוֹיִם יְשׁוּעָתֶךָ.[5]

הקנה השלישי מוקדש לדבורה  – שמסורת עתיקה קושרת אותה עם אור הלפידים, ושחז"ל סיפרו שהייתה עושה פתילות למקדש; מנהיגה ושופטת.[6] והפסוק המתאים לה: ד  יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים: יוֹדוּךָ, עַמִּים כֻּלָּם.

הקנה האמצעי – הרביעי – בלב התהילה ובלב המנורה ניצבת חנה – שפלשה להיכל בשילה, והעזה להתפלל בנוסח אישי משלה – ושלפי הספרות הרבנית היא זאת שייסדה את הלכות התפילה.  ולכן הפסוק המתאים לה: יִשְׂמְחוּ וִירַנְּנוּ לְאֻמִּים כִּי תִשְׁפֹּט עַמִּים מִישׁוֹר וּלְאֻמִּים בָּאָרֶץ תַּנְחֵם סֶלָה[7]

הקנה החמישי מוקדש לאביגיל  – האשה החכמה והאמיצה שמנעה מדוד לשפוך דמים וידעה לנבא שיכשל עם אישה – אבל לא אתה. כפל הפסוקים ד` ו- ו` מסמלים את את דבורה ואביגיל –  יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם:

מול מרים, מוקדש הקנה השישי[8] לחולדה הנביאה – אין ספק שחולדה היא אישה מאד עצמתית, היא מופיעה לרגע קט כאשר `מתגלה ` ספר  דברים בבית המקדש בתקופת יאשיהו. לפי הכתוב, חולדה גרה בירושלים, ומשלחת כוהנים וסופרים מטעם המלך מגיעה אליה על מנת להיעזר בה או להכריח אותה לשתף פעולה ביישום הרפורמה של ספר דברים. חולדה (וירמיהו המנבא בדורה) נלחמים בפולחן מלכת השמים המשפחתי שהיה גם נשי ונפוץ. הפסוק שלה מעורר לכאורה שאלה ואמור להיות: אֶרֶץ נָתְנָה יְבוּלָהּ; יְבָרְכֵנוּ, אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ.  זהו פסוק מפתח להבנת התהילה – הארץ אימא אדמה, אלה גדולה  נותנת את יבולה  לא כי כך הוא דרך הטבע והאדם –  אלא כי ללא ברכת האלהים היא לא תיתן את  יבולה – בדיוק כפי  שחולדה מוכרחת לברך ולשתף פעולה עם הרפורמה התיאולוגית של תקופתה.

הקנה השביעי – מול שרה הזוהרת כשמש בגבורתו ניצבת זוהרת אסתר, כוכב גאולה מנצנץ, עשתרת בהסוואה והפסוק שלה זוהר באור[9]:  וְיִירְאוּ אֹתוֹ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ.

***

כל הפסוקים שבתהילה הם בקשה לברכה מן האלוהים ולהודיה להם,ולכן אנו חושבות שאולי המפתח לפירוש התהילה הוא דווקא הפסוק המיוחס  לחולדה ולא ברור מדוע: " אֶרֶץ נָתְנָה יְבוּלָהּ יְבָרְכֵנוּ אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ"[10]

הייתכן שלפנינו משפט שנאמר בטקס אפיית הלחם על הגגות בעבודת מלכת השמים? האם מילת`יברכנו` היתה בלשון רבים ועברה הסבה ללשון יחיד?

 הואיל ותהילת ״חננו אלוהים״ דומה מאוד לברכת כוהנים, עיון במקור שלה בספר במדבר[11] מצביע על פסוק נוסף בברכת כהנים המקובלת והוא:  וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם.  זה פסוק המייצג רפורמה. תחילה היו חגיגות בבמות בכל השומרון והצפון. הן היו לכבוד אלוהים רבים. אחר כך נאסרו הבמות, והחגיגות הועברו לירושלים. תחילה ביקשו ברכה מכל האלים והאלות כולן, לבסוף שָׂמוּ את שמו של האחד, בבקשת הברכה הקדומה, והוא – אבינו שבשמים יברך לבדו את ישראל.

 ומה ביהודה? גם שם רפורמה ולא סתם הפסוק מיוחס לחולדה הנביאה:

במקום הבקשה לברכה בנוסח – ארץ נתנה יבולה –  ברכונו אלוהים, היא אומרת: אֶרֶץ, נָתְנָה יְבוּלָהּ; יְבָרְכֵנוּ, אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ. הפסוק שהח״ס שם בפי חולדה מספר לנו שאלוהים יברכנו בעצמו, ושהאלוהים האלה הם אלוהינו האחד. 

 אנו מבינות את התהילה כך: התהילה היא שלב במעבר הדרגתי מפולחן פגאני לפולחן מונותיאיסטי. לפנינו שיר המייצג את אמצעו של התהליך. בקשת ברכה מאלוהים רבים, ששונתה ללשון יחיד, תהילה אוניברסלית, כללית הפונה אל כל האלים והאלות, שהופכת לתהילה לאומית מונותאיסטית.

הפסוק האחרון שאולי היה בתפילה המקורית  היה בקשה לראות בטוב הארץ ובשפע הארץ, משתמע בתהילה הזאת ליראה מלשון פחד. הצניעות של האדם הקטן המבקש לראות את האלוהים, הופכת למילת לעג לעובדי פולחני הקציר הקדומים – `אפסי הארץ`.

ברכת כהנים היא סופה של הרפורמה, היא גברית, ונאמרת תוך נשיאת כפיים, אולי זכר להנפת הפרי הקדומה.

 ***

והיכן הן ה`נוקבא`?  עליה מדבר החתם סופר  היכן הן הבחורות ההן עם הקוקו והסרפן? עם הטוריה והשברייה? הן נרות זיכרון במנורתו של החתם סופר לרפורמה שהתחוללה ביהודה וישראל:

 שרה האירה ממצרים.

מרים הוציאה ממצרים.

דבורה עברה מלהיות כוהנת זריחה לשופטת מטעם אלוה ישראל, ובהנהגתה התבור והקישון מצטרפים לאל האחד.

בנה של חנה, איש משבט אפרים, הוא הראשון לרכז שלטון ולהמליך את שאול ואחריו את דוד.

אביגיל הופכת מכוהנת הרים לאשת דוד, והכרמל מצטרף למלוכה.

חולדה מסיימת את הרפורמה של ספר דברים ונותנת ליאשיהו גושפנקה למלחמה טוטאלית באלים ובאלות.

אסתר היא אישה בשירות הגברים – כוכב ההולדה מאיר בזיק אחרון של אור מול אפסי הארץ.

 אולי שרה ביקשה מהשמש שיאיר איתה

אולי מרים שרה ללבנה בקשה שתאיר דרכה במים וכל הגויים יראו את ישועתה

אולי דבורה, שהחלה את מנהיגותה תחת עץ, התמר  מבקשת להודות לכל האלוהים של כל העמים?

אולי חנה, מבקשת בשירתה ברכה של שמחה ושלום לכל השבטים והלאומים?

אולי אביגיל שיורדת בסתר ההר מהדהדת את בקשת השלום שלה בכניעת נישואין למי שימלוך?

אולי אסתר מבקשת – יברכונו האלוהים ונראה טוב הארץ כולנו, כל אפסי ארץ.

 אולי בעצם, אנחנו עצמנו, מבקשות לצאת ממנורת הזיכרון ולהאיר באורה של איילת השחר היולדת את היום החדש?  כי למרות שהחתם סופר מדבר בשפה קבלית רוחנית  ומשייך את הנביאות לתהילה ולמנורה – הוא לא מדבר על נשים אמיתיות, אלא על  קבליות מופשטות – וההדרה שרירה וקיימת עד היום.

 

___________________________________________

[1] [1] הרב משה סופר (שרייבר) 1762-1863 – נודע בכינוי החת״מ סופר או חת״ס על שם ספרו ״חידושי תורת משה״ ראש ישיבה, ומגדולי הרבנים והפוסקים, שהיה בין מעצבי ההשקפה היהודית האורתודוכסית בדורות האחרונים.

[2] שאותו אנו מוצאות כפירוש בתוך פירוש לו`ְהַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים מַבְרִחַ מִן הַקָּצֶה אֶל  הַקָּצֶה’  שמות כו כח.

[3] ההסבר של הח״ס לעניין הזוגות הוא מרתק בפני עצמו, אך מאמר זה קצר מכדי לפרוס את כל יריעת פירושו היצירתי.

[4] כתב הרמב"ן שזה שלא גילה לה אברהם את הנאמר לו מתחילה `אבל שרה אשתך יולדת לך בן `(יז, יט), הוא משום שידע כי ה` לא יעשה דבר כי אם גילה לעבדיו הנביאים, ושרה נביאה היתה, חידושי הגריז) – דהיינו אברהם ידע ששרה נביאה.

[5] הפסוק הזה מהדהד את התייצבותה של מרים מרחוק לדעת מה יקרה עם אחיה  וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ.(שמות ב ד)לפי הגמרא במגילה היתה מתנבאה כשהיא אחות אהרן, ואומרת: עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל. ובשעה שנולד נתמלא כל הבית כולו אורה (בבלי מגילה יד א)

[6] עבור הח״ס היא מייצגת את התבור, מול אביגיל הכרמלית.

[7] פסוק המציין את שתי המלכויות שבנה יהיה מעורב בהקמתן. כשמשח שני מלכים בקרן השמן, כפי שאומרת חנה בשיר התהילה האישי שלה – "רמה קרני" – שבו הקרן מסמלת את אותה קרן עם שמן המשחה וגם את שמן המנורה.

[8] הח״ס אפילו לא כותב שזהו המקום השישי. הוא מעמיד במקום החמישי גם את אביגיל וגם את חולדה, כשהטקסט נראה כאילו היה מוטעה:  ״והשני עם החמישי מרים…השלישי עם החמישי דבורה בהר תבור ואביגיל בכרמל ״  אך זהו נושא ללימוד נוסף.

[9] יראו מלשון אור, מראה, ראיה, ולא מלשון יראה.

[10] תהילה ס"ז ז

[11] במדבר כ״ו כ״ז 

Facebook
Twitter
LinkedIn