לידה וגאולה - תהילה עז | עפרה שפי ויונה ארזי

מאת: עפרה שפי ויונה ארזי, ציור ועיבוד תמונה יונה ארזי ת.פרסום: 08/07/17
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

מעגל נשים קדום מקיף יולדת[1]. בזמן לימינלי של חיים ומוות. הן יודעות שעליהן לעודד אותה - להזכיר לה  וללמדה מחדש איך ניתן לשאוב כוח ותקווה כדי שתוכל לעמוד "ביום צרתה" - הוא יום יצירתה. יום בו היא יוצרת חיים חדשים בתהליך הדומה לתהליך הבריאה. האזכור וההיזכרות הן חיוניות במצבים כאלה:

אישה מטולטלת בכאבים, מרגישה כאילו גופה נקרע. ״בְּיוֹם צָרָתִי אֲדֹנָי דָּרָשְׁתִּי״  מרמז על יולדת המתקשה בלידתה מפאת מבנה אנטומי צר ומכאן "צרה". מתחולל תהליך של זכרון קולקטיבי, היולדת עצמה נזכרת בכוחותיה והומה, ובמצוקתה הרבה מחשבת כמה זמן כבר עבר מירידת המים, שניגרים במשך הלילה, ומייחלת לסיום, כשהמים הרבים יזרמו והלידה תתחיל. היא מצפה לכך שהיילוד ייצא לאוויר העולם בשלום ובהקדם. חייה חולפים לנגד עיניה, וזיכרונות מטושטשים של שירת חברות ותמונות רחוקות מנופי הכפר מתרוצצים בראשה, חברותיה במעגל הכוחות מזכירות לה את האלה הפנימית, ומספרות לה על מעללי יה. הן מחיות את המיתוסים הגדולים והמכוננים: הבריאה - התהום, על זרמי המים האדירים שלה, השחקים הנחצים למים עליונים ומים תחתונים[2], הרעמים, הברקים ואימא אדמה הרוגשת. כל אלה מפלסים שביל ליילוד/ה : "בַּיָּם דַּרְכֶּךָ ושביליך וּשְׁבִילְךָ בְּמַיִם רַבִּים" - בתוך המים ומתוך המים תתרחש לידה בתמיכת האלות, הכוח הפנימי והנשים שבמעגל.

***

מבין שורות התהילה אנחנו מחלצות הבזקים חלשים מאוד של אורות האמהות הקדומות. רבקה שהלכה לדרוש בה` נוכחת בפסוק בְּיוֹם צָרָתִי אֲדֹנָי דָּרָשְׁתִּי. הצרה והדרישה מתפרשות כאן כקשורות להריון קשה. ואילו הצאן, ובני יעקב ויוסף מייצגים עבורנו את רחל הרועה - שמתה בלידתה.

 ***

 שירת הנשים כלל אינה הקול הברור בתהילה שלנו. הקול הברור הוא הקול הזכרי. השרש ז כ ר  נמצא 4 פעמים בתהילה וכולו אומר חרדת שכחה. זהו גם קול לאומי ש`התיישב` על שירת הנשים האותנטית והלביש עליה את הזיכרון ההיסטורי המכונן של בְּנֵי יַעֲקֹב וְיוֹסֵף הלא הוא יציאת מצרים. אילנה פרדס מלמדת אותנו[3] שיציאת מצרים ובמיוחד המעבר בים סוף מהדהדים תיאור של לידה מתוך תעלת לידה הדומה לצורתו  הצרה והארוכה של ים סוף. המילה והמושג מצרים נושאים משמעות של מקום צר, לוחץ ומסוכן. אינספור מדרשים נדרשו על מילה זאת שהפכה בעצם למושג גנרי לתלאות ומצוקות שגאולה בצידן, אך גם להטמעות התבוללות והתרחקות מפולחן ה` לבדו.

 יז רָאוּךָ מַּיִם, אֱלֹהִים[4] רָאוּךָ מַּיִם יָחִילוּ; אַף, יִרְגְּזוּ תְהֹמוֹת.

יח  זֹרְמוּ מַיִם, עָבוֹת קוֹל, נָתְנוּ שְׁחָקִים;  אַף חֲצָצֶיךָ, יִתְהַלָּכוּ.

יט  קוֹל רַעַמְךָ, בַּגַּלְגַּל הֵאִירוּ בְרָקִים תֵּבֵל;  רָגְזָה וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ.

כ  בַּיָּם דַּרְכֶּךָ ושביליך[5] (וּשְׁבִילְךָ), בְּמַיִם רַבִּים;

 במהלך של מיסוך הופכת הגאולה להיות הדבר המרכזי בתהילה. הפרשנים והדרשנים מדמים את היולדת לכנסת ישראל הפונה אל אלוהים מן הגולה, לפי המדרש מחשב הקיצין הוא אברהם ו״אזכרה נגינתי בלילה הן סנהדרין.[6]

 לפי האנתרופולוגית  ננסי ג`יי (nancy jay) יסודו של כל קולקטיב פטריארכלי הוא בהתמודדות של גברים עם שלושה קשיים: שהם נולדו מנשים, שהם תלויים בנשים כדי להוליד, ושאבהותם אינה ניראית ודורשת הוכחה. כדי לפצות על שלש הבעיות האלה מפקיעים הגברים מהנשים את כח הלידה והופכים אותה מלידה פיזית קונקרטית ללידה מופשטת וסמלית. מעניין פרטי לנכס קולקטיבי, מלידת יחיד בשר ודם, בן חלוף, ללידתו של עם נצחי. מה שהיה לידה של נשים  הופך ללידה ללא נשים. מה שהיה נתינת חיים עשוי להפוך  לאירוע שבו  נלקחים חיים -  כמו למשל חיי המצרים בים סוף.[7]

ואכן, הזהר בפרשת `שלח` שם בפי המלאך  הממונה על הים את השאלה מדוע להטביע את המצרים? על כך לאלוהים אין תשובה הוא פשוט מפעיל את ידו החזקה ואת זרועו הנטויה ומקמט את המים ועל כך נאמר - רָאוּךָ מַּיִם אֱלֹהִים רָאוּךָ מַּיִם יָחִילוּ אַף יִרְגְּזוּ תְהֹמוֹת .

 אין זה פלא, אם כן, שדימוי הלידה הועתק דווקא אל הגאולה, ושהציפיה לחידוש הגאולה כפי שהתרחשה בקריעת ים סוף היא הקול הברור בתהילה ע"ז, כשם שהיולדת מחשבת מתי תלד ויבוא הקץ לייסוריה, כך מחשבים מחשבי הקיצין את היָמִים מִקֶּדֶם שְׁנוֹת עוֹלָמִים. והימים העוברים חולפים מנוגדים למים הרבים והנצחיים, וטובעים בתקווה לגאולה ולחבלי הלידה של המשיח.

  

 הערות

 -------

[1]פסוקים ב-ו מתארים יולדת בציריה, וכן אנו משערות בזהירות שהייחוס של התהילה גם לידותון מעידה על קובץ עתיק של המנוני לידה.

[2] ומנין אתה אומר אף המים העליונים והתחתונים נבקעו שנ` ראוך מים אלהים ראוך מים יחילו אף ירגזו תהומות (תלים /תהלים/ עז יז) ראוך  מים אלו שעברו ישראל שנחרבו בדבר הקדוש ברוך הוא שנ` הים ראה וינס ראוך מים יחילו אלו העליונים אף ירגזו תהומות אלו התחתונים - מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח

  [3] הביוגרפיה של עם ישראל: ספרות ולאומיות במקרא, אילנה פרדס

 [4] הפנייה לאלוהים ברבים יכולה להתאים גם לשירת נשים המזכירה את האלים והאלות, וגם לאל האחד.

[5] מעניין כאן ההבדל בין הכתיב הקדום האומר שביליך (בנקבה ובריבוי) לעומת הקריא המאוחר שאומר שבילך (בזכר וביחיד).

[6]  ״אזכרה אלקים ואהמיה. כשישראל מזכירין להקב"ה (מנהמים) [מנחמים] להקב"ה ומעיהם הומים שנאמר (שיר השירים ה ד) דודי שלח ידו מן החור ומעי המו עליו. אחזת שמורות עיני איני יכולה לישן שכל שמרותי בלילה אלא מתפעמת אני והולכת. חשבתי ימים מקדם חשבתי לימיו לאותו שבא מקדם זה אברהם שנאמר (ישעיה מא ב) מי העיר ממזרח. חשבתי לימים של אבות חשבתי שנות עולמים ולא מצאתי. אזכרה נגינתי בלילה אלו סנהדרין״#. 

 [7] חמוטל צמיר לילית חוה והגבר המתאפק: הכלכלה הליבידינאלית של ביאליק ובני דורו, ב מחקרי ירושלים בספרות עברית כג, עמ 139