עַל מָחֲלַת לְעַנּוֹת – תהילה פ"ח |עפרה שפי ויונה ארזי

שִׁיר מִזְמוֹר לִבְנֵי קֹרַח לַמְנַצֵּחַ עַל מָחֲלַת לְעַנּוֹת מַשְׂכִּיל לְהֵימָן הָאֶזְרָחִי

רוב הפתיחות לתהילות הן קצרות ומרגילות אותנו לרפרף עליהן ולעבור לשירה עצמה. הפתיחה לתהילה הזאת עמוסה כל כך  בכפילויות, עד שהיא מזמינה אותנו להשתהות ולהעמיק ב״משכיל״ שבה. גם שיר וגם מזמור; גם קורח וגם הימן האזרחי; גם מחלת וגם לענות… לאן מכוונת הפתיחה המפורטת הזאת? ועל מה רומזות כל הכפילויות הללו?  אותנו משכה הכפילות "מָחֲלַת לְעַנּוֹת״, על צורתה הלשונית הנשית המעניינת[1]

האם מדובר במחולות? או שמא במחלות? או אולי במחילה?  ומה הוא ה"לְעַנּוֹת " – האם מדובר בענויים?  בתענית ? או במענה קולי מלשון "קול ענות" .

מסתבר שמָחֲלַת הוא שם נשי. כמה וכמה נשים מקראיות זכו בו. המרתקת מכולן היא בשמת – מחלת אשת עשיו, בת ישמעאל.

אנו יודעות עליה בשל  הכפילות הסותרת של שמה : בשמת – מחלת, היא נזכרת בשני מקומות שונים בבראשית[2] ובשל הדרשנים שלא מוותרים על הזדמנות לפתור את הסתירה. לדעת שד"ל בת ישמעאל כנראה הייתה מתוקה.  שני השמות מחלת ובשמת עניינם אחד, כי `"מחלת" לשון "מתוק" בלשון ארמית; תרגום של מתוק – "חולי", וכן "בושם" בארמית ענין "מתיקות".` ובכך נפתרה הסתירה ביו שני השמות שלכאורה הם הפוכים זה לזה.

אבל אנו לא קונות רק את המתיקות שבכפילות הזאת.

הכפילות מחלת/בשמת מזמינה אותנו לפרש אותה כשני שמות גנריים המתארים את תפקידי האישה הפסיביים. מחלת – מנקודת מבטה של האישה כסובייקט – מי שהחלו אותה, או מי שבאמצעותה ניתן לקנות מחילה[3] ובשמת – מי שבישמו אותה בתמרוקים ובשמנים עד שהפכה למתוקה לבלי היכר.

****

האישה המבושמת המפורסמת ביותר במקרא היא אסתר. הפסוק ״הָיִיתִי כְּגֶבֶר אֵין אֱיָל" ,  מזמן  לנו חיבור מעניין לסיפורה. אנו מציעות לפסוק שלושה פירושים:

  •  דימוי לגבר חסר כוח גברא;
  • אמירה על השמש שאינו מצליח להפציע – אין לו איילת היולדת אותו;
  • דימוי של משימה בלתי אפשרית  לאישה הנמצאת במשבר לידה. 

אסתר מגלמת את כל שלושת הפירושים הללו: מרדכי, דודה, הוא חסר אונים בלעדיה, שמה של אסתר הוא שמה של איילת השחר היולדת את השמש, ואסתר בהחלט נמצאת במשבר, לאחר שהחלו והחלישו אותה עד אבדן זהות. 

אסתר – אלה /אישה/מלכה/כוכב, המזכירה לנו את האלה עשתורת שנושלה משלטונה והודחה ל`ארץ הנשייה` וחוזרת להופיע בדמות פסיבית נשלטת ומתומרנת. אסתר היא הנערה שמרחו אותה שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בְּשֶׁמֶן הַמֹּר וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בַּבְּשָׂמִים וּבְתַמְרוּקֵי הַנָּשִׁים. הפטרון שולח אותה למשימת התאבדות מרוחה בשמן בבשם ובתמרוקים – אסתר היא בשמת/מחלת. מה שעובר עליה, חילול גופה ונפשה, מעורר חלחלה: בָּעֶרֶב הִיא בָאָה וּבַבֹּקֶר הִיא שָׁבָה אֶל בֵּית הַנָּשִׁים. כחפץ היא מועברת מידי הדוד הפטרון למנהלי ההרמון המלכותי והופכת למלכה מוכחשת זהות – ורק כאשר "היא לובשת מלכות" – היא לובשת זהות. 

מספר פסוקים בתהילה פ"ח מגדירים את חרדת המוות הנשית ואת מהות השכחה (הנשייה) בבהירות : הִרְחַקְתָּ מִמֶּנִּי אֹהֵב וָרֵעַ מְיֻדָּעַי מַחְשָׁךְ. ו היִוָּדַע בַּחֹשֶׁךְ פִּלְאֶךָ וְצִדְקָתְךָ בְּאֶרֶץ נְשִׁיָּה?

אסתר- בשמת- מחלת  נמשלת על ידי המדרש לאילת השחר[4] וספר הזהר[5] ממשיל  את המצוקה שלה כ`שחור` ו`חוזק` – ביטויים חזקים לכוחות החושך שהיא נתונה לשלטונם. הדרשן הזהרי מצטט את פסוק ה`  מהתהילה: " נֶחְשַׁבְתִּי עִם יוֹרְדֵי בוֹר הָיִיתִי כְּגֶבֶר אֵין אֱיָל". וזה הרגע בו לוחשת אסתר בתפילתה, תפילת `על מחלת לענות` : ` אֵלִי אֵלִי לָמָּה עֲזַבְתָּנִי`.  הזהר קושר בין דימוי חרדת הגבר חסר האונים שאין לו אֱיָל ואין לו אל, ובין תחושת המשבר של אסתר ויוצר חיבור ואיחוד בין  הקולות האנושיים המבקשים להם גאולה. 

תענית אסתר היא תזכורת שנתית ל״עַל מָחֲלַת לְעַנּוֹת״. המילה מחלת היא צורת נקבה פסיבית עתיקה מאוד (על כך מעידה  הסיומת בת׳), ולענות היא צורה אקטיבית חסרת ג׳נדר. זהו צירוף לשוני לא שגור. צירוף זה מעיד על מטמורפוזה של זהויות – מחילה מתוך חולי, מענה מתוך עינוי: חרדת המוות בארמון/הרמון אחשורוש מוחשית מאד – אפילו `המלכה` אינה יכולה להיראות לפני המלך אם לא הוזמנה. רק מתוך החולי מתגבשת הדרך למחילה. הבישום המפרק את הזהות הנשית הוא תפאורה למקבילתה – גלות היהודים בפרס המפרקת את הזהות היהודית – או כפי שאומר התלמוד במסכת מגילה (יב ב)על הזהות היהודית המפורקת:  "אף הם ישבו בסעודתו של אותו רשע"

 

—-הערות —-

[1] לשון פסיבית נקבית יחד עם לענות חסרת הג׳נדר בפעיל

[2] בראשית פרק ל״ו מסופר על נישואי עשיו לבשמת – (ג) וְאֶת בָּשְׂמַת בַּת יִשְׁמָעֵאל אֲחוֹת נְבָיוֹת: ובבראשית כ״ח מסופר ששמה מחלת – (ט) וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם אֲחוֹת נְבָיוֹת עַל נָשָׁיו לוֹ לְאִשָּׁה:

 [3] ראו  פירוש האלשיך לפסוק – על מחלת לענות, שהוא על דבר מחילת אשמות בני האדם על ידי תשובה לענות נפש. על דרך אומרם ז"ל (רש"י בראשית לו ג) על מחלת בת ישמעאל שמחלת לשון מחילה, שלמדו שהנושא אשה מוחלין לו עונותיו.

 [4] בבלי יומא כט א

[5] זהר חדש פרשת בראשית 

Facebook
Twitter
LinkedIn