מְחוּלָלוֹת בַּכֶּרֶם - תהילה פ' | עפרה שפי ויונה ארזי

מאת: מאת: עפרה שפי ויונה ארזי התמונה canstockphoto ת.פרסום: 13/06/17 ת.פרסום: 08/07/17
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

א  לַמְנַצֵּחַ אֶל שֹׁשַׁנִּים; עֵדוּת לְאָסָף מִזְמוֹר.

 מהי העדות שאסף המשורר אוסף לתוך קובץ התהילות שלפנינו? מי השושנים שאליהן פונה התהילה? ובאיזה הקשר נאספה העדות הזאת?

 ״אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים שבהן בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו. כל הכלים טעונין טבילה ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים...[1] ״

 האמנם יום הכיפורים וטו באב הם שני ימי אהבה נוסטלגיים כפי שמתאר כאן רבן שמעון בן גמליאל? ומהו הקשר בין יום הסליחה והמחילה  לבין חמישה עשר באב? התלמוד מתייחס לשאלה זו: חמשה עשר באב מאי היא?` - אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה  בזה. ״[2]

***

 הימים הם ימי פוסט מלחמת השבטים בבנימין, המשתרעת  על גבי שלושה פרקים בספר שופטים[3] והידועה כפרשת ״פילגש בגבעה״. פצע  עמוק שאין לו מרפא עדיין, מכאיב לבנות ישראל בשילה האפרתית ובבנימין. צלקת שראשיתה ברצח של אישה ללא שם, וסופה ברצח אנשי יבש גלעד וחטיפת בנותיהם, בהשמדת שבט בנימין. ובחטיפת בנות שילה.

 מדי שנה, בתאריך בו היו נוהגות לחוג את חג ה׳ ולחולל בכרמים, מתאספות נשות  בנימין החטופות לשחזר את ימי השמחה שהיו להן, ולבכות את סופם.

הנשים, בלבן כמו בימים ההם, מתאספות למעגל נשים, הזמרות - מקהלת השושנים הקדומה, תופסות את מקומן בקרחת השדה, והמחוללות מתארגנות בשורות. המנצחת, מעוררת את מקהלת השושנים לפנות בקריאה אל האם המיתית, רחל, אימו של בנימין -  לעזור להן להחזיר את קולן האבוד. לחלץ מתוכן קול מחאה וזכרון, ולהשתחרר מההשפלה שבהשתקה  רבת השנים.  קולה של הפילגש לא נשמע, גם קולן של בנות יבש גלעד ושילה הושתק, וכעת הן משמיעות אותו:

 רועת ישראל, האזיני, נהגי הצאן, רחל יושבת התרפים 

  לִפְנֵי אֶפְרַיִם, וּבִנְיָמִן וּמְנַשֶּׁה עוררי את גבורתך[4] ובואי לישועה לנו.

  אימנו השיבינו; וְהָאירי פניך, וְנִוָּשֵׁעָה.

  קולה של הזמרת המייצגת את רחל נענה לקריאה, והיא שוטחת את טענותיה בפני האלוהים:

  יְהוָה אֱלֹהִים צְבָאוֹת עַד מָתַי עָשַׁנְתָּ, בִּתְפִלַּת עַמֶּךָ.

  הֶאֱכַלְתָּם, לֶחֶם דִּמְעָה; וַתַּשְׁקֵמוֹ, בִּדְמָעוֹת שָׁלִישׁ.

 תְּשִׂימֵנוּ מָדוֹן, לִשְׁכֵנֵינוּ; וְאֹיְבֵינוּ, יִלְעֲגוּ לָמוֹ.

  אֱלֹהִים צְבָאוֹת הֲשִׁיבֵנוּ; וְהָאֵר פָּנֶיךָ, וְנִוָּשֵׁעָה.

 במחאתה היא מזכירה את העשן שעלה מהערים השרופות, את השכנים הבוגדניים, את הרעב והדמעות. נישואי השבי הכפויים מתוארים  כלחם דמעה - נישואין שבהם יש שבי ולא פרנסה, דמעות ולא שמחה. 

 כעת יוצאות המחוללות בלבן בריקוד זיכרון, עטורות  בזרי עלי גפן, בידיהן אשכולות ענבים וכדי יין, ובנות השושנים ומספרות את  תולדות  התנחלות השבטים בארץ, ואת  ימי פריחתן כנשים חופשיות בעלות מעמד דתי, בנות שילה בנות לוויים וכהנים העובדות את אלוהיהן בכרמים. שורשיהן של הנערות החוגגות את חגי ה׳ העמיקו באדמת הארץ, מחולותיהן כיסו הרים. כוהנות ארזים וכוהנות ים ונהרות. רוקדות את היסודות האלוהיים של  ההרים, העצים, הים והנהר, והן מחוללות את משל הגפן כשהן מדמות את עצמן לגפנים מטופחות, אלות עצומות כארזי האל:  

 ט  גֶּפֶן, מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ; תְּגָרֵשׁ גּוֹיִם, וַתִּטָּעֶהָ.

י  פִּנִּיתָ לְפָנֶיהָ; וַתַּשְׁרֵשׁ שָׁרָשֶׁיהָ, וַתְּמַלֵּא אָרֶץ.

יא  כָּסּוּ הָרִים צִלָּהּ; וַעֲנָפֶיהָ, אַרְזֵי אֵל.

יב  תְּשַׁלַּח קְצִירֶהָ עַד יָם; וְאֶל נָהָר, יוֹנְקוֹתֶיהָ.

מתוך החושך עולה שוב קולה המבכה של רחל על בנותיה. היא מזכירה את רצח הפילגש, ופונה אל אלוהים בשאלות ובבכי. היא מציינת את בני הבליעל שארו את הפילגש, היא מזכירה את הלוי החזיר מיער שכרסם בה. ומלינה על עוברי האורח החוטפים להם את המחוללות והופכים אותן למחוּלָלוֹת. וכמו שביקשה בשעתה ממנו לפקוד את רחמה וללדת את יוסף ובנימין, כך היא מבקשת כעת לפקוד את הגפן הכסוחה. בקשה לפריון לנשים, שהיו מוגנות בעבר, ועכשיו נפרצו גדרות המגן.

יג  לָמָּה, פָּרַצְתָּ גְדֵרֶיהָ; וְאָרוּהָ, כָּל עֹבְרֵי דָרֶךְ.

יד   יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר וְזִיז שָׂדַי יִרְעֶנָּה:

טו  אֱלֹהִים צְבָאוֹת, שׁוּב נָא: הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה; וּפְקֹד, גֶּפֶן זֹאת.

 ועונה לה מקהלת השושנים בקריאה לנקמה: אנחנו היינו הכנה של הגפן הזאת, שכעת היא שרופה באש וכסוחה, ומבקשות  להעניש את איש הימין, בנימין:

טז  וְכַנָּה, אֲשֶׁר-נָטְעָה יְמִינֶךָ; וְעַל בֵּן, אִמַּצְתָּה לָּךְ.

יז  שְׂרֻפָה בָאֵשׁ כְּסוּחָה; מִגַּעֲרַת פָּנֶיךָ יֹאבֵדוּ.

יח  תְּהִי יָדְךָ, עַל-אִישׁ יְמִינֶךָ;  עַל בֶּן אָדָם, אִמַּצְתָּ לָּךְ.

 התהילה מסתיימת בבקשה לחזור אל הימים הטובים שהיו נחלתן בעבר.  

יט  וְלֹא נָסוֹג מִמֶּךָּ; תְּחַיֵּנוּ, וּבְשִׁמְךָ נִקְרָא.

כ  יְהוָה אֱלֹהִים צְבָאוֹת הֲשִׁיבֵנוּ; הָאֵר פָּנֶיךָ, וְנִוָּשֵׁעָה.

 ****

בימי דוד  אסף המשורר, האוסף את כל השירים הפופולריים, אוסף גם את העדות למציאות שהיתה גלומה בשירת הנשים. בני בנימין כבר חזרו לחיק משפחת ישראל, ובנות שילה שנישאו לבני בנימין כבר מזמן אינן מחוללות בכרמים. גם שאול כבר איננו, ובנותיו  נטמעו בתוך בית דוד. הסולחה בין יהודה לבנימין הושלמה, ואולי אפילו רצח הפילגש (בת משבט יהודה) נסלח. יש רועה אחד בשושנים, והוא דוד המלך, יש להשכיח את שירת הנשים ואת הכמיהה לאם המיתולוגית. הרועה רחל נעלמת מהשירים, ובמקומה ניצב יוסף, התרפים מוחלפים בכרובים של ארון הברית, והבית הראשון בתהילה נראה כך:

א  לַמְנַצֵּחַ אֶל שֹׁשַׁנִּים; עֵדוּת לְאָסָף מִזְמוֹר.

ב  רֹעֵה יִשְׂרָאֵל, הַאֲזִינָה נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף; יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים הוֹפִיעָה.

ג  לִפְנֵי אֶפְרַיִם, וּבִנְיָמִן וּמְנַשֶּׁה עוֹרְרָה אֶת גְּבוּרָתֶךָ; וּלְכָה לִישֻׁעָתָה לָּנוּ.

ד  אֱלֹהִים הֲשִׁיבֵנוּ; וְהָאֵר פָּנֶיךָ, וְנִוָּשֵׁעָה.

 ***

אז מה הקשר ליום כיפור , יום של סליחה וכפרה, לבין היום הנורא בו נחטפו בנות שילה ו"הותרו השבטים לבוא זה בזה"?

 רבן שמעון בן גמליאל יודע היטב שעדין נרצחות נשים, ושנשים מודרות מכל מעמד כוהני או שיש בו סמכות דתית. בדרך עקיפה הוא אומר לנו שיש לבקש מהנשים סליחה וכפרה. אך תשובתו רק מעמיקה את הסיבה שבגללה הושרה ונכתבה תהילה זו. בעוד אנשי ישראל חשבו שאם הם יספקו נשים לבני בנימין יצליחו להשתחרר מהשבועה שנשבעו לא להתחתן איתם , והקריבו גם את אנשי יבש גלעד וגם את בנות שילה, רבן שמעון בן גמליאל מבקש מאיתנו לשכוח את הזוועה שנעשתה ומכריז  שאלו היו ימים טובים. הוא שם בפי הנערות בשילה קול כנוע, קול מתרצה, במקום הקול הזועק את עוול הנשים שאנו מצאנו בתהילה.

אולי הגיע הזמן להפסיק את הנסיגה האינסופית הזאת ולקיים את שני הפסוקים האחרונים -

יט  וְלֹא נָסוֹג מִמֶּךָּ; תְּחַיֵּנוּ, וּבְשִׁמְךָ נִקְרָא.

כ  יְהוָה אֱלֹהִים צְבָאוֹת הֲשִׁיבֵנוּ; הָאֵר פָּנֶיךָ, וְנִוָּשֵׁעָה.

 

  ***

 הערות

[1]משנה מסכת תענית ד, וההמשך - ומה היו אומרות בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך. אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה (משלי ל״א) שקר החן והבל היופי - אישה יראת ה׳ היא תתהלל, ואומר תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה.

[2] בבלי תענית ל ב

[3] שופטים יט, כ, כא

[4] ניתן לפרש גבורתך כזריחתך מתוך החושך - כמו השמש בגבורתו.