לְכוּ נְרַנְּנָה לַיהֹוָה – תהילה צ"ה | עפרה שפי ויונה ארזי

שתי המילים הפותחות את התהילה מעוררות שאלות רבות . האם התהילה משקפת את הזמן בו חל מעתק במהות הרינה? אותה רינה קדומה, רינת  עבודת הבציר הקציר והאלות שהפכה  לתפילה וברכה  ליהוה? ליהוה –  ולא לזריחה, ליהוה  – ולא לעצים, ליהוה – ולא להרים, ליהוה  – ולא למלכת השמים. ומה קרה לרננה? מדוע התגלגלה המשמעות הנשגבת של נרננה ללשון  נמוכה שבימינו הוראתה רכילות?  ואיך זה שכבר בלשון התנאים  משמעות השרש ר.נ.ן היא השמעת דברים בגנות.[1]

ולאן ללכת, ומי ילך, ולשם מה ללכת? הרי לכאורה `לכו נרננה`  אינו הזמנה למקום מיוחד שאליו צריכים להגיע?

 אנחנו מבקשות לקרוא את התהילה במקביל למעתק  שעבר השרש ר.נ.ן, ולהראות שהיא מבטאת מעבר מרננה נשית של שמחה, שלום ושפע, בכפרי ישראל הקדומה  לשירת גברים במקום מרוחק מהבית שמלווה בפחד ויראה מאל חזק ומאיים.

המילה `לכו` – מעידה על כך שלפנינו הלהבה  טקסית/פוליטית לעזוב את הבמה המקומית ולבוא למקום נבחר: `לכו` בציווי ו`נרננה`  בעתיד מוארך הן קריאות גם של דרבון וגם של אחדות קהילתית – המרצה ועידוד של מאמינים לנטוש את המקדשים המקומיים הפרטיים, להפסיק  לעבוד את האלות והאלים בכל מקום, בכל עיר ובכל כפר ולחסל את שירת הנשים הקדומה. זאת הדרה תיאולוגית וחברתית  כיוון שהנשים מתקשות לעזוב את הבית לעבודת יהוה  המרוחקת. זאת הדרה פוליטית כיוון שפולחני הנשים המקומיים מהווים איום על השלטון המרכזי.[2]

מסע השכנוע לא מסתפק בקריאה ״לכו״, אלא משתמש בנרטיב האל המחולל הכול ושולט בכול. האלים הופכים לאיתני טבע נשלטים; הסלע וההר הופכים ל`צור ישענו`, יהוה  הוא מלך על כל האלוהים ״בְּיָדוֹ, מֶחְקְרֵי אָרֶץ; וְתוֹעֲפֹת הָרִים לוֹ.  לו הַיָּם, וְהוּא עָשָׂהוּ; וְיַבֶּשֶׁת, יָדָיו יָצָרוּ.״ התמימות לכאורה של הקריאה הדתית לעבוד את יהוה במקום מיוחד, מתרסקת כשהתהילה עוברת ללשון של תנאי ואיומים:  "אַל תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם כִּמְרִיבָה כְּיוֹם מַסָּה בַּמִּדְבָּר, אֲשֶׁר נִסּוּנִי אֲבוֹתֵיכֶם בְּחָנוּנִי גַּם רָאוּ פָעֳלִי. אם תסרבו, גורלכם יהיה כגורלם של תועי המדבר – שחייהם באו אל קיצם. "עם תועי לבב"  היא מטפורה אקטואלית לאיום בהרחקה ובמוות על כל מי שלא יקיימו את התנאי ״הַיּוֹם, אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ״.

 ****

אנחנו לא לבד בפרשנות הזאת.

הרעיון הפטריארכלי של "מקום" אחד , מקום נבחר – מחסל את הקול נשי שבונה לו מקדש ליד הבית. כשרינת האלים הופכת לקינה מגיע הזמן למשטר את הרננה הנשית לצורתה הנכנעת לשלטון האל האחד.

הדרשנים  והפרשנים הקדומים הבחינו בקושי שיש במילה ״נרננה״ וגם הם קושרים את הרננה לאישה – לעצבותה ושמחתה המחודשת של העקרה שלא ילדה: `זהו שאמר הכתוב רני בת ציון הריעו ישראל וגו" (צפניה ג יד) [3]. האוירה החגיגית של התרועה והשמחה שברננה, נעכרת על ידי המטפורה של בת ציון העקרה, המבוזה והמושפלת. גאולת האישה  מתבטאת אך ורק  בהפיכתה  לבת חסותו של ה׳. ה׳ עצמו במטפורה הזאת הופך לבעל שיפרה אותה וירפא אותה מעקרותה. הממד החגיגי מתערער על ידי אזכור מרומז של חטא שחטאה אותה `רוני` …את החטא אנחנו פוגשות באופן משונה אצל  ה`שפת אמת`[4] שדורש את הפסוק בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי יְהֹוָה עֹשֵׂנוּ[5] כך:

"… ויש  במדרש כי אדם וחווה  אמרו לכל הבריאה: בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי יְהֹוָה עֹשֵׂנוּ[6]– אך אחר החטא שנתערב טוב ורע  – נבחרו בני ישראל. ותיקן משה רבנו עליו השלום  זאת לבני ישראל… כי לא כל מי שרוצה יכול לספר תהלות ה`. רק בני ישראל  שנבראו לכבודו בלבד".

ה`שפת אמת` מפרש גם הוא את התהילה כמעבר מאמונה ופולחן של אלים רבים לאמונה באל האחד היהודי. אבל בעוד אנו מדגישות את הדרת הנשים שהתחוללה בתהליך המאוחר המתבטאת בתהילה בצירוף המרחיק/מקרב ״לכו נרננה״, ה״שפת אמת ״מייחס את ההפרדה (ואולי את כל האיסורים האחרים על נשים) לחטאה של חוה. זוהי הפרדה קדומה מאוד הקשורה בחטאה של האישה הראשונה. וכך הוא מעגן יסודות מהותיים במסורת היהודית כמו חטא, אשמה, נבדלות ובחירה, אותם יסודות שהתהילה מכוננת. באופן אנאכרוניסטי המשכתב  את ההיסטוריה.

  אותה `רני עקרה` – לא תרנן עוד  כימיה מקדם מתוך  הכרה בכוחות הבריאה שלה – מזה בדיוק חושש השפת אמת. מכך שהנשים יגידו – בואו, יש לנו כוח בריאה אנחנו מבינות את סודות היקום. הרגע  הקצר הזה של שותפות עם הבריאה הוכחד. ובמקומו באה עבדות נצח.

לא נותר לנו אלא לתקן ולעורר את הכוחות הללו מחדש, לכתוב את השירה שתחזיר לנשים את היכולות הקדומות, ולתקן את העוול שנעשה לדורות רבים כל כך של נשים .

 ***

א. בואו נרננה לאלה שבפנים, נריע לזריחת  ישועתנו

ב. נקדמה פניה בתודה, בזמירות נריע לה.

ג. כי אלה גדולה, האלה שבפנים, ומלכת השמים  היא.

ד. אשר בידה מחקרי ארץ ותועפות הרים לה

ה. אשר היא הים והיא היבשת

ו. בואו נכרעה רק כדי ללדת, נשתחווה ונברכה בתודה את הוויית הלידה

ז. כי היא יצירתנו.  ואנחנו צאן רחמה, בכל יום  קולה נשמע בליבנו 

ח. רככו לבבכן בשלום כיום טל במדבר,

ט. כי קראו אלי אמהותיכן, ביקשוני, גם ראו תבוסתי,

י. אלפי שנים קצו בעבדותן ואראה את תועות הלבב, מבקשות דרכי

יא. אשר נשבעתי להביאן כעת אל חיקי.

  

 

 ה ע ר ו ת

 ——————————

[1] [רינן אחרי-, על-] [בהשאלה] הִשְׁמִיעַ דְּבָרִים עַל מִישֶׁהוּ (בְּעִקָּר בִּגְנוּתוֹ), "רִכֵל", הִלְעִיז, סִפֵּר דִּבְרֵי רִנּוּן וּשְׁמוּעָה: "מִפְּנֵי מַה הַבְּרִיּוֹת מְרַנְּנוֹת אַחֲרֶיךָ, וַהֲלֹא כָּל דְּרָכֶיךָ אֱמֶת וְיָשָׁר?" (תוספתא חגיגה ג לו). "אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁגָּמַל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ… הָיוּ כָּל אֻמּוֹת הָעוֹלָם מְרַנְּנִים וְאוֹמְרִים: רְאִיתֶם זָקֵן וּזְקֵנָה שֶׁהֵבִיאוּ אֲסוּפִי מִן הַשּׁוּק?" (בבא מציעא פז.). "דּוֹאֵג הָיָה שֶׁלֹּא יְרַנְּנוּ עָלָיו בְּנֵי עִירוֹ" (רש"י ראש השנה כה.). "וְהָעָם מְרַנְּנִים עָלָיו שֶׁהוּא עוֹבֵר עַל הָעֲרָיוֹת" (רמב"ם סנהדרין כד ה). "הַרְבֵּה שָׁנִים הָיוּ חוֹבְבֵי צִיּוֹן מְרַנְּנִים בַּחֲשַׁאי אַחַר פְּקִידָיו שֶׁל הַנָּדִיב" (אחד העם, שד). "רַבִּים רִנְּנוּ אַחֲרָיו שֶׁנִּכְשַׁל בִּדְבַר עֶרְוָה" (יהודה שטיינברג, שמא).מילון אבן שושן.

 [2]  האימפריה הרומית לא נבהלה מפולחני נשים מקומיים וגם לא מעצמות אחרות – מה רע בכך שאנשים יעשו להם מקדשים בכל מקום, הרי פסל האל שבנישה שבמקדש  הוא רק ייצוג. הוא לא האל עצמו.

[3] מדרש תהלים (שוחר טובבוברמזמור צה ד"ה [א] [צהא

[4] השפת אמת – רבי יהודה אריה ליב אלתר; 18471905), היה האדמו"ר השלישי בשושלת אדמו"רי חסידות גור, ומן הבולטים במנהיגי יהדותפולין בשלהי המאה ה-19. תחת הנהגתו הפכה חסידות גור לחסידות המרכזית בפולין. ספרו, שעל שמו הוא נקרא, "שפת אמת" הוא אוסף שלדרשות על פרשת השבוע וחידושים על הש"ס. הספר, שהודפס לאחר פטירתו, זכה להערכה רבה, ונודעה לו השפעה רבה בחסידות גור ומחוצה לה.

[5] תהילה צה,ו

[6] תהילה צה,ו

Facebook
Twitter
LinkedIn