השיר על הארץ – שירת האדמה- תהילה קכ"ט | עפרה שפי ויונה ארזי

עַל גַּבִּי חָרְשׁוּ חֹרְשִׁים הֶאֱרִיכוּ למענותם לְמַעֲנִיתָם

קולה של אימא אדמה פולח את פסוקי התהילה: עַל גַּבִּי חָרְשׁוּ חֹרְשִׁים. האדמה נחרשת שוב ושוב – נחרשת, נזרעת, נקלטת, מצמיחה וקולטת בתהליכים מחזוריים. אלת האדמה, גאיה, הלא היא ארץ, נכבשה ונבעלה על ידי התרבות הפטריארכלית, נכבשה על ידי הכוחות המונותאיסטים והפכה לאדמה נחרשת גרידא. אנחנו כל כך מורגלים לקרוא בתהילות את הקול האנושי הגברי, עד שנחרשנו, ואנו חרשים לקולות החרישה.  לא נותר לה, לאדמה, אלא להרים קול מחאה.

לעתים, כמו כאן, נשמע קולה המיתי – `על גבי חרשו חורשים`. הארץ האדמה היא האימא הגדולה, המולידה מצמיחה מפריחה וגם קולטת לתוכה בשקט את כל המתים כולם.

המשכו של הפסוק מאשר את סבלה של אימא אדמה: `הֶאֱרִיכוּ למענותם לְמַעֲנִיתָם`. המילה  `מענית`, מכילה בתוכה גם את היענותה של האדמה לחריש,  וגם את העינוי שהיא חשה בעקבותיו. בנוסף, מוטמעת במילה מענית הציפייה להיענות לחריש באמצעות היבול והפריון של האדמה, והיא מהדהדת גם את עונות השנה המחזוריות, של חריש, זריעה, קציר, ואסיף. המילה מענית מזכירה לנו גם את מצוות עונה הכרוכה לדעת הרבנים בעינוי. עבורם `דרך ארץ` – זאת מצוות עונה.[1]

***

התלמוד הבבלי במסכת סוטה, מפנה אותנו לפרק א` בספר שמות, שכולו מלא גבורה נשית של המיילדות שפרה ופועה, המסרבות להמית את הבנים ושל מרים, יוכבד ובת פרעה המצילות את משה. התלמוד מוסיף אגדה שאולי סופרה מדור לדור בחינת `והגדת לבתך`: לפי אגדה זאת, לקחה האלה/אמא אדמה, חלק פעיל בהצלת ילדי היהודים במצרים: נשות ישראל ילדו בשדה מפחד המצרים, וכאשר היו המצרים  `באין להורגן, ונעשה להם נס ונבלעין בקרקע, ומביאין שוורים וחורשין על גבן, שנאמר: על גבי חרשו  חורשים וגו`, לאחר שהולכין היו מבצבצין ויוצאין כעשב השדה` (תלמוד בבלי מסכת סוטה דף יא עמוד ב).

 במעשה נדיבות ניסי ומדהים מתגייסת האלה שחוסלה ע"י ה` ומאמיניו להציל את הילדים. היא מסתירה ובולעת כמו תחת שמיכה את הילדים ומכילה אותם,  למען הצלתם היא מוכנה שכהסוואה יחרשו שוורים על גבה. הילדים גדלו בתוכה כבתוך מדגרה. צמחו והיו כעשב השדה והיא הייתה להם כאם גדולה ונצחית כדברי אחד מראשי הציונות – `הקרקע זאת אימא שאף פעם לא מתה`.  הארץ היא האם האידאלית הנחשקת זאת שהיינו רוצות שתמיד תענה לנו בעת צרה. אלת האדמה מצטרפת למאמץ ההצלה הנשי של נשות ישראל,  שפרה ופועה, מרים יוכבד ובת פרעה ומעניקה לבניה ובנותיה את כוחותיה המיתיים המחיים.

 ***

(א) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרַי יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל

(ב) רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרָי גַּם לֹא יָכְלוּ לִי

(ה) יֵבֹשׁוּ וְיִסֹּגוּ אָחוֹר כֹּל שֹׂנְאֵי צִיּוֹן

(ו) יִהְיוּ כַּחֲצִיר גַּגּוֹת שֶׁקַּדְמַת שָׁלַף יָבֵשׁ

 זהו שיר מעלות, שיר על מעלותיה של אלת הארץ. שונאי ציון הם מנצלי הארץ, צורריה ומדכאיה, וישראל מצווים בתהילה להבין שלא ניתן לצרור את האדמה.

התהילה שמה בפיה של אלת האדמה אזהרה בשפת השדה למי שאינם מוכנים לתת את גבם לתהליך ההבראה וההגנה המתבטא בחריש: הם יהיו כחֲצִיר גַּגּוֹת שֶׁקַּדְמַת שָׁלַף יָבֵשׁ. מיטיב לבטא זאת ח נ ביאליק ב`צנח לו זלזל`. מול כוחות החיים האדירים של אלת האדמה המכילה כל, נמצא המוות ; אולי אפילו מותה של הגבריות. גזע עקר שעליו תלוי הזלזל כשרביט של מלכות עקרה.

וְשׁוּב יִפְרַח אָבִיב, וְאָנֹכִי לְבַדִּי

עַל גִּזְעִי אֶתָּלֶה –

שַׁרְבִיט קֵרֵחַ, לֹא צִיץ לוֹ וָפֶרַח,

לֹא פְרִי וְלֹא עָלֶה.

ביאליק משיח את עצמו  את ערירותו, את חוסר יכולתו להתחדש את היותו מנותק מכוחות הצמיחה. כשהוא מדבר על נבילת העם בגולה הוא אומר "אָכֵן חָצִיר הָעָם, יָבֵשׁ הָיָה כָּעֵץ, אָכֵן חָלָל הָעָם, חָלָל כָּבֵד אֵין קֵץ; וכותב מחדש את דברי האזהרה שבתהילה.

עצוב וכואב לדעת שיחסי הנתינה והנדיבות ההדדיים בינינו ובין אימא אדמה הפכו ליחסי מרות וניצול – ניצלנו את מקורותיה ואת טוּבָה מעבר לגבולות, אימא אדמה בסכנה, ונבואת חציר גגות ושלף יבש מתקיימת כבר בחלקים גדולים של כדור הארץ, בתהילה קכ״ט מצווים ישראל/אוהבי ציון לדאוג לה ולשמור עליה. ציון היא האדמה, ושונאי ציון הם צורריה ומעניה.

***

קשה  להתעלם מההקבלה בין עינויה של האדמה לבין עינויין של נשים בתרבות מונותיאיסטית  פטריאכלית. התהילה מסתיימת באמירה חריפה ואולי אף בקללה – קללת אי אמירת ברכה בשם ה`.` וְלֹא אָמְרוּ הָעֹבְרִים בִּרְכַּת יְהֹוָה אֲלֵיכֶם –  בֵּרַכְנוּ אֶתְכֶם בְּשֵׁם יְהֹוָה`.   אנו מציעות שני פירושים לקללה זאת : האחד הוא שאולי התהילה היא שיר  מחאה אנטי פטריאכלי, שנלחש חרש ליד הכיריים, או תוך כדי עבודת השדה הנשית; שיר האומר שהאדמה מסורה רק לנשים,  ושהיא משתפת פעולה עם  כל הנשים ההירואיות. שיר הכולל הן את זכר האגדה  המספרת בגבורות האלה אדמה ובנות ישראל, וכולל קללה לגברים המנהלים את התרבות הזאת: אתם לא תבורכו.

הפירוש  השני מציע שעורכי התהילות יצרו אמירה חדשה ומאיימת על יסודותיה של האגדה העתיקה המבוטאת בתהילה, אבל גם הם לא יכלו לעצור את מסורת הסיפורים הנשיים, (בבחינת ״ולא יכלו לי״)  ששבה ופורצת  שוב לתודעה ולזיכרון  בתלמוד, וזוכה לחיי נצח בדמות כוחה הנצחי של האלה האם – אדמה.  

 

 הערה

[1] מכילתא דרבי ישמעאל משפטים – מסכתא דנזיקין פרשה ג /וגם בבלי כתובות מז עמוד ב.

 שארה. אלו מזונותיה, וכן הוא אומר +מיכה ג ג+ ואשר אכלו שאר עמי, וכתיב +תהלים עח כז+ וימטר עליהם כעפר שאר; כסותה, כמשמעו; ועונתה, זו דרך ארץ שנאמר (בראשית לד ב) וישכב אותה ויענה,(דינה) דברי רבי יאשיה. 

 

Facebook
Twitter
LinkedIn