הקרב על השבת - תהילה צ"ב | עפרה שפי ויונה ארזי

מאת: עפרה שפי ויונה ארזי, הציור : יונה ארזי ת.פרסום: 30/10/17
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

בואי כלה, בואו ונצא לקראת שבת המלכה - כך, בקטע תלמודי חד פעמי[1], מתייחסים שני רבנים לקבלת השבת. האם דברים אלה משקפים מסורת קדומה שבה השבת הייתה אלה/כלה[2] או אלה/מלכה? בספרות חז"ל שתי מסכתות ענקיות מוקדשות לשבת (מסכת שבת ומסכת עירובין) ויש אין ספור הלכות, אגדות ומדרשים הקשורים אליה. אולם בתורה, השבת נזכרת בקדושתה ובהיותה מבורכת, וגם באיסור מלאכה, הבערת אש, איסור תנועה, ובחיוב מנוחה של כל משק הבית. בנביאים ובנחמיה היא מוזכרת בעיקר בהקשרים של הרחבת מנהגיה ומאבק על צביונה.

חכמי המשנה מעידים על עצמם שהלכות שבת הן `כהררים התלויים בשערה, שהן מקרא מועט והלכות מרובות`[3], גם הם מודעים לכך שכל כך מעט נכתב בתורה על השבת. רוב המנהגים וההלכות הקשורים בה הם פיתוח מאוחר מתקופת בית שני ועד תקופת הארי שבה התקבע מנהג `קבלת שבת`.

 בתהילה צ״ב אין כל אזכור לשבת, פרט לפתיח המייחד אותה ליום זה. "כבר בימי הרמב"ם נהוג היה לומר מזמור זה במסגרת תפילת ליל שבת, בוודאי בגלל כותרתו של המזמור המזכירה במפורש את השבת. עם זאת קשרו של המזמור אל יום השבת לא נתברר, ופרשניו נתקשו בדבר מאוד. "[4].

***

מה שמשך את תשומת ליבנו בתהילה הזאת הם הפסוקים המשווים את הצדיק לעצים ירוקי העד והרעננים לנצח. אלה פסוקים תמוהים משום שהטקסט עובר מלשון דימוי ביחיד ללשון תיאור ברבים  ולא ברור אם ה׳שתולים` הם רק העצים או גם הצדיק.

(יג) צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה: (יד) שְׁתוּלִים בְּבֵית יְהֹוָה בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ: (טו) עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ:

 מי הם, אם כן, ה`שְׁתוּלִים בְּבֵית יְהֹוָה בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ`? מי הוא הצדיק שיפרח כתמר וישגה כארז, זה שקרנו מלאה שמן - המסמל את עץ הזית?

במלכים א מסופר שמקדש שלמה היה בנוי מעצי ארזים עצי שמן ומקלעות תימורות (מל"א ה -ו). ואנו מציעות שהעצים השתולים בבית ה` הם מיזוג פיוטי של קירות בית המקדש עם הצדיקים.

אולם מאין בא הדימוי הפיוטי הזה ואיך הוא קשור לשבת?

תשובה מסוימת ניתן לקבל מהנביאים.

בפרק י"ז, שהוא פרק המוקדש למאבק על השבת,[5] מדבר הנביא ירמיהו בדימויים מאוד דומים לאלה שבתהילה, כשהוא מתאר את אלה השמים מבטחם בה` - אלה שתהיה להם פרנסה טובה למרות שלא יקיימו מסחר בשבת.

״בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיהֹוָה וְהָיָה יְהֹוָה מִבְטַחוֹ: והָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו וְלֹא ירא יִרְאֶה כִּי יָבֹא חֹם וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי:  (שם, ז-ח).

תיאורי העץ הרענן בשנת בצורת אצל ירמיהו,  ותיאור העץ הדשן והמניב בזקנתו שבתהילה צ״ב, דומים גם לתהילה א` שם `אשרי האיש` שלא יילך בעצת רשעים -

"והָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ" (תהילים א ג),

 השימוש בדימוי של הצדיק/הגבר/האיש הרענן לנצח כאותו עץ שתול המלבלב גם בשיבתו, מתחרה בפולחן האשרה שהיה נהוג בישראל וביהודה. אותו פולחן שירמיהו נלחם בו - פולחנה של מלכת השמים. כזכור, האשרה יוצגה בדמות עצים צומחים, עצים קדושים ממש, וגם בדימויים מפוסלים, חרוטים ומצוירים על חפצי פולחן שונים. במקביל לקיומו של פולחן האשרה - משתמשים הנביאים והמשוררים המקראיים בסמליה ובדימוייה הקדומים, כבאמצעי תעמולה - דווקא למלחמה בפולחן הכה שנוא על אנשי `ה` לבדו`.

 בעוד שבתהילה צ״ב לא ברור הקשר בין שבת לבין דימוי העצים והשמן, בירמיהו מתחיל להצטייר סוג של קשר. ירמיהו מציע במקום מסחר בשבת - פולחן תודה שיביא את כל עולי הרגל למקדש: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּן אֵלַי נְאֻם יְהֹוָה לְבִלְתִּי הָבִיא מַשָּׂא בְּשַׁעֲרֵי הָעִיר הַזֹּאת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וּלְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת בה בּוֹ כָּל מְלָאכָה: וּבָאוּ מֵעָרֵי יְהוּדָה וּמִסְּבִיבוֹת יְרוּשָׁלִַם וּמֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּמִן הַשְּׁפֵלָה וּמִן הָהָר וּמִן הַנֶּגֶב מְבִאִים עוֹלָה וְזֶבַח וּמִנְחָה וּלְבוֹנָה וּמְבִאֵי תוֹדָה בֵּית יְהֹוָה.״ (ירמיהו יז ,כד-כו)

ירמיהו מבטיח לאנשי ירושלים כי אם ישמעו לו - כל העולם יגיע בשיירות לירושלים להקריב זבחי תודה לה` - מה שיספק המון פרנסה במקום זאת שנמנעה מהם בגלל השבת.

לאור פסוק כו׳ בירמיהו שבו השבת מאופיינת בהבאת קרבן תודה, זבח ולבונה ניתן לפרש בזהירות את ״טוֹב לְהֹדוֹת לַיהֹוָה״ עם קרבן התודה המתואר בירמיהו. יחד עם זאת, התהילה אינה מדגישה את הקרבן אלא דווקא את ההודיה שבזמרה ברינה ובנגינה, שחשיבותן בתהילה נראית גדולה מחשיבות הקרבן. הדגש זה מביא אותנו אל הנביא ישעיהו (א יג) המנחה אותנו לקשור את תהילה צ״ב כלוקחת חלק במערכה על קיומה של השבת מעבר לעבודה הפולחנית בבית המקדש, אצל ישעיהו וגם בתהילה הדגש אינו על הקרבת קרבנות אלא על ערכים חברתיים. אולי התהילה פונה אל תושבי ירושלים שמקיימים את פולחני הקרבנות והקטורת אך לא את המצוות הסוציאליות הכרוכות בשבת. ישעיהו נוזף בעם: ״לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת, תּוֹעֵבָה הִיא לִי. חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה.״ 

מושג האון, קשור ברשע ובזדון אך גם בעבודה זרה[6]. כך שניתן להניח שהפסוק בתהילה :  כִּי הִנֵּה אֹיְבֶיךָ יְהֹוָה כִּי הִנֵּה אֹיְבֶיךָ יֹאבֵדוּ יִתְפָּרְדוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן - מתייחס לנעשה בבית ה` ובחצרותיו. קרבנות ועצרות - אינן שבת בעיני התהילה ובעיני ישעיהו -  משמעות השבת היא  התנהגות מוסרית ערכית של הצדיק. 
התוכן הערכי בא ללמדנו שקירות בית המקדש יהיו כגן פורח, אולי אפילו כגן עדן, אם המאמינים רק יקיימו את  המצוות החברתיות ולא יקריבו קרבנות, או יתאספו לעצרות חגיגיות ריקות מצדק חברתי. העצים המטאפוריים יפרחו ויהפכו למקדש נצחי, דשן ורענן לעד. מושג בית המקדש הופך ממהות קונקרטית לרעיון, לחזון אוטופי לימים של צדק ואין - עוולה.

***

התהילה מסתיימת  בהגדה:"לְהַגִּיד כִּי יָשָׁר יְהֹוָה צוּרִי".  ופותחת בה : לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת - בלווי כלי נגינה, היא מהדהדת  את תפילות הערב והבוקר בבית המקדש.  בין הפתיחה והסיום מתחולל תהליך עיוני ורגשי המסביר  לא רק מדוע "טוב" להודות  לה` - אלא מה מהותו האמיתית של בית ה` וחצרותיו. הצדיקים הם הם בית המקדש עצמו וקיום בית המקדש במהותו הרוחנית תלוי בקיום השבת ולכן " מזמור שיר ליום השבת", מתקיים כשיר תעמולה של הודיה והגדה לה`. מבעד לדימויי העצים, היושר (אשרה) והצור (הסלע) מציצה האלה הנדחקת ההופכת, שלא בטובתה, לדימוי הכה חזק של בית המקדש.

***

 גם חז"ל והפרשנים המסורתיים התקשו בשאלה מדוע דווקא תהילה צ"ב  היא מזמור שיר ליום השבת. בדרכם היצירתית הם קושרים את השבת עם תשובה.  כך הם מחזירים את התהילה למחוזות גן העדן, ולספורי הבריאה ואולי אפילו שבת שובה הנמצאת בין ראש השנה ליום כפור  שייכת לעולם האסוציאציות הזה. מדרש בראשית רבה מספר על אדם הראשון שפגש בקין ושאל אותו מה נעשה בדינו, קין עונה לו : "עשיתי תשובה ונתפשרתי, התחיל אדם הראשון  מטפח על פניו, אמר כך היא כחה של תשובה ואני לא הייתי יודע.  מיד עמד אדם הראשון  ואמר (תהלים צב) מזמור שיר ליום השבת ..

אמר רבי לוי המזמור הזה אמרו אדם הראשון, ונשתכח מדורו ובא משה וחדשו, על שמו מזמור שיר ליום השבת ." (בראשית רבה פרשה כב).

לדידו של הדרשן, אדם הראשון הוא מייסד תהילה צ"ב - זאת תהילה אוניברסלית, העוסקת בחטא (רצח) בתשובה בסליחה בכפרה, בהודאה ובהודיה. יסודות אנושיים השווים בערכם לשבת.  תהילה שלידתה בשחר האנושות, מיוחסת לדמויות מיתיות אדירות כמו אדם הראשון ומשה. כאשר מחברים את מאבק הנביאים על השבת, שמתבטא גם בדבריהם וגם בתהילה צ"ב, יחד עם דרשות רבות העוסקות בשבת כביום של תשובה, מקבלים מערכת ערכים יהודית אוניברסלית התקפה גם היום. 

   ה ע ר ו ת

[1]בבלי שבת, קיט א

[2] בת זוגו של האל/המלך

[3]משנה חגיגה א ח

[4]  יום השבת בבית הכנסת, סידור אבי חי, 1999,עמ 62

[5]ירמיהו פרק יז:״(כא) כֹּה אָמַר יְהֹוָה הִשָּׁמְרוּ בְּנַפְשׁוֹתֵיכֶם וְאַל תִּשְׂאוּ מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וַהֲבֵאתֶם בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם:
(כב) וְלֹא תוֹצִיאוּ מַשָּׂא מִבָּתֵּיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ וְקִדַּשְׁתֶּם אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם:
(כג) וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם לְבִלְתִּי שומע שְׁמוֹעַ וּלְבִלְתִּי קַחַת מוּסָר:

[6] כפי שאומר שמואל: כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים (שמו"א טו כג),