בְּצֵל כְּנָפֶיךָ תַּסְתִּירֵנִי - תהילה י"ז| עפרה שפי ויונה ארזי

מאת: עפרה שפי ויונה ארזי,מאת: יונה ארזי ועפרה שפי.התמונה תבליט חימר בבלי, מהמוזיאון הבריטי, מציג דמות אלה, מאות 18-19 לפני הספירה,37 סמ /49 סמ ת.פרסום: 25/11/17 ת.פרסום: 03/02/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

כמו בתהילות רבות מסוגה, אנו פוגשות שוב את המצוקה האנושית המבקשת לה גאולה. המשורר מבקש משפט צדק,  כי הוא צדיק - וה` צדיק.  הצדק והמשפט  פותחים את התהילה כיסודות ותשתיות עליהם מונח לבו של המתפלל, המבקש הקשבה וחסות. `אֲנִי קְרָאתִיךָ כִי תַעֲנֵנִי אֵל הַט אָזְנְךָ לִי שְׁמַע אִמְרָתִי ` - כה נוגעת ללב הקריאה האנושית  המתחננת להקשבה, מה שמסביר  מדוע התהילות כה אהובות. המילים הפשוטות של הקריאה לעזרה הן תמצית הכל - יחסי אדם ואל, ויחסי אדם ואדם. 

מהותה של העזרה המתבקשת בתהילה מוטבעת (או טבועה) בחותם הדמוי הכה ארכיטיפי : בְּצֵל כְּנָפֶיךָ תַּסְתִּירֵנִי . צפור גדולה פורשת כנפיה מצלה ומעניקה מחסה למבקש חסות מ`מוֹשִׁיעַ חוֹסִים`.

התצריף "בְּצֵל כְּנָפֶיךָ " חוזר בכמה תהילות נוספות. ומעיון בהן אנו לומדות את המשמעות העמוקה של הבטוי.  מתהילה ל"ו ניתן ללמוד כי לחסות בצל כנפי אלהים משמעו לחוות חוויה רוחנית עזה של שיבה לגן עדן: מַה יָּקָר חַסְדְּךָ אֱלֹהִים וּבְנֵי אָדָם בְּצֵל כְּנָפֶיךָ יֶחֱסָיוּן, יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ וְנַחַל עֲדָנֶיךָ תַשְׁקֵם: (ל"ו ח-ט).

  תהילה נ"ז משקפת את בקשת הנרדף להגנה  - וּבְצֵל כְּנָפֶיךָ אֶחְסֶה עַד יַעֲבֹר הַוּוֹת, ומוסיפה עוד רובד משמעות ל`צל כנפיך`, ותהילה ס"ג, ח  חוגגת את ההצלה והעזרה - כִּי הָיִיתָ עֶזְרָתָה לִּי וּבְצֵל כְּנָפֶיךָ אֲרַנֵּן - בתפילת הודיה.

אם כן, משמעות הבטוי "בצל כנפיך" היא בקשת הגנה פיזית והגנה רוחנית - דתית גם יחד. תחת צל הכנף האלוהית יש גם מקום לרינת התודה. ספר דברים ל"ב מעביר אותנו היישר לרפורמות הדתיות של תקופת יאשיהו ולממד הלאומי של הדימוי, שם מוצג ה` כנשר השומר כעל אישון עינו  על עם ישראל. (ממש כמו כאן בתהילה: שָׁמְרֵנִי כְּאִישׁוֹן בַּת עָיִן בְּצֵל כְּנָפֶיךָ תַּסְתִּירֵנִי). ספר דברים בונה את האישיות האלוהית  כאימא - נשר. 

 יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ, כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתו.

 עיסוק במחסה אנושי מספקת לנו מגילת רות. שם בועז מברך את רות על שבאה לחסות תחת כנפי ה`, אבל רות  אינה מסתפקת בחסות רוחנית - ובסצינה המפורסמת בגורן מבקשת גם חסות אנושית גברית :

אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ כִּי גֹאֵל אָתָּה.[1] הקשר  שעושה המגילה בין חסות וגאולה מלווה אותנו אלפי שנים. ההפנמה של דמות הגבר הגואל והנותן חסות ושל האשה המוצגת כאמה כנועה מדגישים עד כמה מתעתעת הסצנה הזאת, יחד עם היותה אמיצה יוזמת ופורצת גדר - בסופו של דבר היא מבקשת חסות וגאולה. לא רק על חרות מדובר פה אלא גם על חולשה והיעדר בחירה. [2]

 הד לכנפיים  לכאורה `ממשיות` ולא מטפוריות אנחנו מוצאות בדמויות הכרובים שהיו יצוקים מזהב על הכפורת שעל ארון הברית, גם באוהל מועד וגם במקדש.  נוכחות הכרובים , היצורים המכונפים  שביניהם מתגלה ה` מעוררת את שאלת מקורות ההשראה לדמוי זה. שני כרובי  הזהב פורשי הכנפיים (שמות כה 22-17, לז 6-9) סוככו בכנפיהם על הארון בדביר קדש הקדשים במקדש שלמה  (מל"א ו 35-23 ח 6-7). בכל התיאורים כנפיהם הפרושות של הכרובים נוגעות זו בזו. מרכבת הכרובים שעמדה בקודש הקדשים מייצגת כנראה תבנית אלהית - נותרה בזיכרון הקולקטיבי/ מיסטי  כייצוג של המרחב המקודש.

 את מה ראו יוצרי דימויי האל הפורש כנפיו, או הכרובים המייצגים אותו?  האם היו לנגד עיניהם דימויים ממשיים של יצורים מכונפים המייצגים אלים? התשובה חיובית בהחלט. די להתבונן בדמות האלה המכונפת העומדת על אריות כדי להבין שהדמוי היה נפוץ בתרבות המסופוטמית והים תיכונית. יצור בעל פני אישה רגלי אריה וכנפיים נמצא גם בדמות הספינקס מדלפי, כמו כן דמויות הענק ששמרו על שערי הערים האשוריות והבבליות  היו מכונפות , בעלות רגלי אריה ופני אדם. כל הדימויים האלה אכן מייצגים שמירה, עוצמה, חסות והגנה - מה שהאדם מאז ומעולם מבקש לעצמו, ולמד להביע זאת בראש ובראשונה מתוך התבוננות בעולם החי.

 

 מסתבר אם כן שדימוי הכרובים שעל ארון הברית נלקח היישר מהפסלים והתבליטים המסופוטמיים הקדומים. הדימוי לא הועתק במלואו -  מעתה היצורים המכונפים לא מייצגים ממש את האל החדש אלא מסמנים את מקום המצאו - הוא נגלה מבעד לכרובים.  גם תוארו של האל החדש נגזר מאותם כרובים :

(ו) וַיַּעַל דָּוִיד וְכָל יִשְׂרָאֵל בַּעֲלָתָה אֶל קִרְיַת יְעָרִים אֲשֶׁר לִיהוּדָה לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים ה` יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים אֲשֶׁר נִקְרָא שֵׁם: (דברי הימים א יג) שם ארוך מאד "  האלהים ה` יושב הכרובים - זה שמו, כך בדברי הימים.  דמוי הכנפיים והאריות עובר פירוק בתהילה יז. האריה, סמל לשליטתה מלכותה וכוחה  של האלה מפורק ממנה, כוחה ניטל ממנה תוך הקרב על השלטת כוחו הבלעדי של יושב הכרובים . האריה הופך לאויב טורף ורצחני  הרודף אחר משורר התהילה, דִּמְיֹנוֹ כְּאַרְיֵה יִכְסוֹף לִטְרוֹף וְכִכְפִיר יֹשֵׁב בְּמִסְתָּרִים.

האריה היושב במסתרים מאיים גם על יושב הכרובים. מה שנותר הן הכנפיים - גם הן נמרטו מהאלה והודבקו לה` לבדו. האלה נותרה מרוטת כנף ומשוללת כוח.  ונותר רק צל בלתי נתפס ומאיים.

לאור כל זאת - כה אירוני הוא סיומה של התהילה . לכאורה זהו סיום מעגלי; התהילה פותחת בצדק ומסתיימת בצדק [3], אך מה שמרתק הוא הבקשה ל`ראיית הפנים". ואנחנו תוהות - אילו פנים? פני כרוב? פני ספינקס? או פני אלה שניטל ממנה כוחה - והיא , כמו רות מבקשת  חסות?

***

 פנים רבות ל`הכניסיני תחת כנפך`, דומה ששכבת החלודה סביבו כמעט בלתי ניתנת להסרה. ובכל זאת, מהפכנית היא הפנייה שלו לאלה המכונפת  - אישה המסוגלת לתת חסות של אם אחות ואהובה. לאחר שכל תפילותיו לאל הפכו לנידחות, לא נותר לו אלא לפנות לישות הנשית המכונפת והקדומה לאם הגדולה - שתקשיב תכיל ותשמע את הוידוי שלו - לא וידוי של יום הכפורים אלא וידוי אישי פרטי המיוחד רק לו. ללא אהבה וללא נעורים, הוא פונה אליה שוב במגילת האש ... כַּכֶּלֶב אֶרְבַּץ אֵצֶל שׁוּלֵי שִׁמְלָתֵךְ וְאֶשְׁמֹר נִיד עַפְעַפֵּךְ וּמִשְׁלַח אֶצְבָּעֵךְ, אוֹ כַכְּפִיר אֲזַנֵּק אֵלַיִךְ וְאֶסְחָבֵךְ אֶל-אַחַת הַמְּאוּרוֹת...

 נראה שביאליק  לומד את שפת התהילה, והפעם הוא גם הכפיר: ... קָחִינִי, חָנִּינִי, שָׂאִינִי, אֲחוֹתִי – הִנְנִי בְיָדֵךְ. ומעביר אותה דרך המסנן האישי שלו - כשם שבעל התהילה מבקש מה` שישמור עליו כעל בבת עינו, ביאליק הופך לשומר את ניד עפעפי האלה הגבירה שלו, אילת השחר, אשתר או אסתר היא אירה יאן. בעת ובעונה אחת הוא השומר הכנוע  אך גם הכפיר הטורף.

 חוויית `הכניסיני`  נוכחת בשירה של דליה רביקוביץ גרוויטציה. היא הופכת לצל עובר, לאשלייה , לרגע מפוספס של אינטימיות. רביקוביץ מוסיפה את ממד הצל שלא נמצא בהכניסיני , ובכך מעמיקה את תחושת  המאיים והבלתי נתפס כפי שהיא  רק נרמזת בתהילה.

בַּקּוֹלְנוֹעַ הֶחָשוּךְ

שְנֵי אֲנָשִים שֶיֵּש בֵּינֵיהֶם הֶכֵּרוּת מֻגְבֶּלֶת

יָשְבוּ

וְרָאשֵיהֶם הִגִּיעוּ לִידֵי נְגִיעָה.

וְלֹא הָיְתָה זֹאת יַד הַמִּקְרֶה.

כְּלָל וּכְלָל לֹא יַד הַמִּקְרֶה.

הוּא הִכִּיר בְּנוֹכְחוּתָהּ

לֹא אֲדִישָה לְנוֹכְחוּתוֹ.

צֵל שֶל הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ.

וְהִיא בְּלִבָּהּ: הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפְךָ.

לֹא נָפַל בֵּינֵיהֶם בָּרָק וָרַעַם,

הָיְתָה רֵאשִית

שֶל תְּנוּעַת אֲדָמָה חוֹתֶרֶת וּסְמוּיָה.

הִיא חָשָה בָּזֹאת הֵיטֵב.

הִיא חָשָה הַפְתָּעָה.

הִיא קָמָה וְיָצְאָה.

 

 

הערות

[1] בפרק ב בעז מברך את רות: (יב) יְשַׁלֵּם יְהֹוָה פָּעֳלֵךְ וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו:

ובפרק ג - היא עונה לו : (ט) וַיֹּאמֶר מִי אָתְּ וַתֹּאמֶר אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ כִּי גֹאֵל אָתָּה

 [2] רות קרא איבנוב, האמהות של המשיח, עמ 75

[3] תהלים יז א - תְּפִלָּה לְדָוִד שִׁמְעָה יְהֹוָה צֶדֶק הַקְשִׁיבָה רִנָּתִי הַאֲזִינָה תְפִלָּתִי בְּלֹא שִׂפְתֵי מִרְמָה: והסיום : תהלים פרק יז טו :אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ אֶשְׂבְּעָה בְהָקִיץ תְּמוּנָתֶךָ: