מה תשתוחחי נפשי - תהילה מ"ב | עפרה שפי ויונה ארזי

מאת: עפרה שפי ויונה ארזי, ציור יונה ארזי ת.פרסום: 03/02/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

התהילה  הנוגעת ללב והמסקרנת הפותחת בערגת איילת על אפיקי מים עוררה דורות של פרשנים ודרשנים, והדיה אף נכנסו לקבלת שבת שבסידור התפילה. השורה הראשונה של פיוט "שיר הכבוד" - "אנעים זמירות ושירים אארוג כי אליך נפשי תערוג"  היא אכן מלאכת מחשבת של אריגה. אמנם, הפיוט מהמאה ה 11 אינו  מתיימר לפרש את משמעות הפסוק כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים – (קשה לדעת מה חשב הפייטן מהמאה ה 11 על משמעות המילה  `תערוג`) - אבל במרוצת הדורות המסורת ידעה להטעין אותו במטען רגשי של געגוע.

גִבּורַת התהילה היא נפשי. מהות מופשטת ומעורפלת שחוזרת ומופיעה 7 פעמים בתהילה. מהות נקבית, נשית, מתמוטטת שחה לעפר כפי שמיטיב לתאר זאת ביאליק ב"שחה לעפר נפשי" כמו גם ב"אבי" :

כָּכָה רְאִיתִיו תָּמִיד, וְנַפְשִׁי עָלַי הִשְׁתּוֹחָחָה,בְּהִנָּתְקוֹ מִדֵּי בֹקֶר מֵעִם חֵיק אֱלֹהִים, מְקוֹר חַיָּיו.

 מה קורה לנפשי אנחנו יודעות ; דמעות, צמאון, געגוע, תחושת גלות ונרדפות. אנחנו אף יכולות לנסות לתאר היכן נמצאת נפשי - בארץ שופעת מפלי מים, ארץ ירדן וחרמונים. אך למרות הסביבה הכה מיימית הצמא הפנימי אינו מגיע לרווייה; המפלים ושאון המים רק מגבירים את התחושה האיומה של טביעה בצמא מין אוקסימורון אימתני משרה קדרות ואימת מוות. החי היחידי  בתהילה הוא אל חי, או בכינויו השני שמביע את בקשת החיים של נפשי ל"אל חיי" ול`אל סלעי` - מה שמעורר את זכרון בקיעת המים החיים  מהסלע במדבר שמסמל את האל החי.  המדבר אינו נזכר במפורש בתהילה אך דומה שהאילת /נפשי נמצאת במדבר רוחני - ואפיקי החיות הפנימית הם הם שיבשו.

דימוי אפיקי המים אינו ייחודי לתהילה שלנו , הנביא יואל מדייק  בתיאור תחושת היובש והחום `גַּם בַּהֲמוֹת שָׂדֶה תַּעֲרוֹג אֵלֶיךָ כִּי יָבְשׁוּ אֲפִיקֵי מָיִם וְאֵשׁ אָכְלָה נְאוֹת הַמִּדְבָּר` (יואל א כ) . בהמות השדה הן אולי צבאות ואילות שדה קונקרטיות שגועות למים ממשיים לעומת  האיילה המטפורית שבתהילה  שעורגת על אפיקי המים היבשים כי צמאה נפשה. המים על כל מופעיהם עומדים בניגוד דרמטי ללחם הדמעה הנאכל תמידית יומם ולילה,  ולכל הסבל הזה נלווית השאלה הקיומית  אַיֵּה אֱלֹהֶיךָ? שאלה איובית ממש, ואין לדעת אם הצוררים הם קולות פנימיים או אויבים ממש.

נראה שנפשי העורגת הצמאה המשתוחחת והנשפכת, מבקשת את חיותה. הנפש היא החיות היא הנשמה והיא הנשימה[1] .  מתוך כך אנו מבינות את תחושת הטביעה והחנק שחשה נפשי, ויחד עם היכולת המופלאה והמרפאה של נפשי להפיח בתוכה תקווה ולומר לעצמה : מה תשתוחחי, הוחילי! 

שלש פעמים מופיעה קריאת `מה תשתוחחי נפשי` בתהילות מב ומג (שהן כנראה לדעת חוקרי המקרא יחידה אחת) ושלש פעמים מוצע הפתרון :"הוחילי". מסתבר שמילת הוחילי מופיעה במקרא רק בתהילה שלנו, והיא טעונה בחִיל בחַיִל ובייחול.  על נפשי להיות כנראה אשת חיל כדי למצוא את החיות שאבדה לה. ואת הדרך אל `אל חיי` שבתוכה.

 ***

דומה ששירת `אשת חיל` והפיוט `לכה דודי` מעצימים את קול ה`הוחילי` שלוחשת נפשי  מעמקי  התהומות.

לֹא תֵבֹשִׁי וְלֹא תִכָּלְמִי - מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי וּמַה תֶּהֱמִי, שר ר` שלמה אלקבץ ב`לך דודי` . בניגוד לרש"י שמפרש את הוחילי כ`המתיני וצפי לגאולה` אנו שומעות  דבור המגיב ישירות  לפזמון החוזר בתהילה :"מה תשתוחחי נפשי" , ומקשיבות לפשי אומרת לעצמה בערב שבת , ובכלל,  הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי, כִּי בָא אוֹרֵךְ קוּמִי אוֹרִי, קריאת עידוד לציון ולשכינה אך בהחלט ובמיוחד לנפשי השחה לעפר והמבקשת את חיותה באותם רגעי חנק " שְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ הֵמָּה יַנְחוּנִי" (מג ג). ההצעה הדרשנית/נפשית פמיניסטית  של לכה דודי היא קומי אורי מההשתוחחות  קומי צאי מעמק הבכי קוּמִי צְאִי מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא, או בלשונו של ביאליק `קומי צאי אחותי כלה, קומי צאי`.

****

היענות מאתגרת ל`מה תשתוחחי` אנו מוצאות במדרשי הזהר  המחברים בין איילת השחר והאיילת העורגת ומייצרים אגדה בדבר איילה יוזמת, יוצאת, דינמית, החופרת גומה באדמה החרבה, מוצאת מים ומשקה את כל העולם.  אגדה נוספת מתארת את האיילה כמאכילה ומזינה את כל העולם במזון `ההוא` - מתוך קדרות הבוקר היא מסוגלת כאילת השחר, להפציע ולהתגבר בעזרת אותו כוח חיות נשי שאותו מבקשת נפשי גיבורת התהילה. כוח זה  מזומן לה בדמות אותה איילת עורגת שמבינה שיש אמנם המון רומנטיות בערגה, אך המעשה הפעיל בחיים והטבעת החותם בעולם מתוך הכרת הכוח הפנימי הם המפתח לגאולה אישית.  האיילה העורגת בתחילת התהילה אינה נותרת עם הציפיה - אלא מותמרת לדמות עצמתית היולדת את עצמה מחדש כמים הנובעים מהסלע, ומכילה בתוכה את האיל והאיילת החיל והחייל.

 

 הערות

[1] (משמעותו הקדומה (לפי האנצ` המקראית)היא כנראה גרון - כאיבר נשימה דרכו חודר האויר לגוף