אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי – תהילה קכ"ג | עפרה שפי ויונה ארזי

א) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם:

(ב) הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם כְּעֵינֵי שִׁפְחָה אֶל יַד גְּבִרְתָּהּ כֵּן עֵינֵינוּ אֶל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ עַד שֶׁיְּחָנֵּנוּ:

(ג) חָנֵּנוּ יְהֹוָה חָנֵּנוּ כִּי רַב שָׂבַעְנוּ בוּז:

(ד) רַבַּת שָׂבְעָה לָּהּ נַפְשֵׁנוּ הַלַּעַג הַשַּׁאֲנַנִּים הַבּוּז לִגְאֵיוֹנִים:

  הדימוי המרכזי של תהילה קכ"ג הוא סצנת הכנעה ותחינה של עבדים  ושפחה הנושאים את עיניהם כאותו מתפלל אל יד אדוניהם וגבירתם. המבט מהארץ אל יד השליט או השליטה היושבים בשמים מבטא מנעד  של רגשות. אך בעיקר הוא מבטא חרדה קיומית. השעבוד מייצר את התלות ההשרדותית של עבדים התלויים באדונם, ושל השפחה והעבדים המתבוננים בחרדה ביד הגביר או הגבירה  היכו או יתמכו? הירעיבו או יחיו? 

הצעת התהילה שמדובר במטאפורה של שפחה וגברת או עבדים ואדונים מתערערת על ידי הפרשנים שד"ל ואברבנאל  שמציעים מערכת  פרשנית נוספת.

בפירושו לסיפור יוסף ואשת פוטיפר בספר בראשית פרק ל"ט , מציין שד"ל שאולי משמעות הפסוק " ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף" הוא כמשמעות הפסוק בתהילה קכ"ג `אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים` ואין הכוונה שאז התחילה להסתכל בו, אלא נשאה עיניה אליו דרך חיבה ובקשה.  פרוש מפתיע  ויצירתי זה  קושר את  נשיאת העיניים לשמים שבתהילה , כולל הדמוי של העבדים והשפחה, יחד עם פסוק זהה המספר על גבירה ועבד, ולא על גבירה ושפחה.  את כל זה הוא מגיש לנו כמעשה פרשני מיוחד הקורא את המפגשים בין יוסף וגבירתו לא כהטרדה מינית אלא כחיבה ובקשה. ובכך גם מפרש בעקיפין את הפסוק הראשון בתהילה – נשיאת עיניים תוך חיבה ובקשה ולא מיראה ואימה. אנחנו מזהות כאן גם חמלה כלפי הגבירה המצרית שלא זוכה, בלשון המעטה ליחס אוהד במקרא, בספרות חז"ל, וגם לא בקוראן כפי שמיד נראה.

 נשיאת העיניים של אשת פוטיפר, ובכלל סיפורם של יוסף ושלה זכו למדרשים רבים.  הפרשנים והדרשנים שמו לב לכך שלפני שהיא נושאת אליו עיניים מסופר על יוסף שהיה יפה תואר ויפה מראה בדיוק כרחל אימו[1], כפי שמעיר גם האברבנאל, הקושר את נשיאת העיניים בתהילה עם נשיאת העיניים של אשת פוטיפר ברוח דומה לדברי שד"ל[2] .

 מה משמעות נשיאת העיניים?   לדעת חז"ל , זאת עבירה. רבי יוחנן  משווה את נשיאת העיניים של אשת פוטיפר לנשיאת עיני לוט הרואה את סדום,  ובמקום אחר מאשימים את לוט בזנות בדיוק כמו את אשת פוטיפר[3] . גם יוסף מואשם בגנדרנות ובהתבוללות, והוא זה לדעת התלמוד הבבלי שגרם לאשת פוטיפר לשאת אליו עיניים.  רשי מספר לנו, בעקבות המדרשים : `כיון שראה עצמו מושל, התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו, אמר הקדוש ברוך הוא אביך מתאבל ואתה מסלסל בשערך? …מיד `תשא אשת אדוניו וגו` .

לפי המדרש, גם יוסף נושא את עיניו אבל לא אל האישה אלא לשמים ודמות איקונין של אביו נגלית לו ומזהירה אותו שלא יתפתה. פסוקי התהילה בהחלט יכולים  לייצג  או לשקף את תפילת יוסף  – המבקש מאלהים  שיציל אותו מהשאננים והגאיונים המתעללים בו.

 ***

על המבט הנשי האסור, מספרת לנו סורא 12 בקוראן.  לפי הקוראן לא אישה אחת נושאת עיניה אל יוסף, אלא כל נשות וגבירות החצר והעיר  נושאות את עיניהן אל יופיו.  

אמרו הנשים בעיר: אשת הגביר משדלת את עבדה בדברים,הוא הצית בה את אש האהבה, ואנו סבורות כי היא שרוייה בתעייה גמורה. כאשר שמעה את לעז דבריהן, הזמינה אותן וערכה להן מסיבה ונתנה סכין ביד כל אחת. אז אמרה , צא אליהן! בראותן אותו נפעמו מיפי מראהו עד כי חתכו את ידיהן, ואמרו, ישמרנו אלהים! אין זה בשר ודם, אין זה אלא מלאך נפלא! אמרה: הנה לפניכן זה אשר גיניתן אותי בעטיו, אכן שידלתי אותו בדברים והוא כבש את יצרו. אם לא יעשה כדברי יושלך אל בית האסורים ויהיה במושפלים" (הקוראן, סורא  12, תרגום אורי רובין).

 זה רגע דרמטי, ספוג  בדם, כותנת הפסים המוכתמת בדם גם היא נוכחת פה, מהדהדת רצח, אשמה וקנאה. הבשר ודם הגברי פוגש את הדם הנשי אך היופי הגברי מוכחש מיד, ויוסף הופך למלאך אלהים. הקוראן, מלמד אותנו  משהו על אהבה ועל תשוקה אסורה,  ומאשים לפי הסצנה הזאת  את כל הנשים ביצריות יתר.  אמנם הקוראן אינו מספר על נשיאת העיניים הפרטית של הגבירה אבל הוא מספר על נשיאת עיניים קולקטיבית  של כל הנשים – ובכך הוא  מעצים מאד גם את המיזוגניה אך בד בבד  מייצר גם תודעת סולידריות ואחוה נשית.

בספרו "יוסף ואחיו" מתאר תומס מאן שמוט (זה שמה של אשת פוטיפר ביצירה) ציוותה על יוסף לשאת גביע ולהיכנס לאולם בו ישבו הנשים ""אבל כל הגברות אלה שהיתה להן ההזדמנות להכירו, כמו גם אלה שראו אותו עכשיו בפעם הראשונה, ולא הכירו אותו, שכחו בראותן אותו ,מה הן עושות, אבל שכחו גם את עצמן, אבודות בהביטן בנושא הגביע". גם תומס מאן מציג את הנשים כמבולבלות, `שוכחות את עצמן`.   אבל יחד עם זאת ההכרה שמדובר כאן ביצור אלוהי כפי שכותב הקוראן מעבירה את הסצינה למימד תיאולוגי של ראיית פני האלהים. כל זה מחזיר אותנו לסיפור המקראי ולחלומות הגדולה של יוסף, שלפיהם הוא כמעט בן אלהים, דומה שהנשים באופן אירוני ,  מלמדות אותו שהוא כלל אינו בן אלהים בהיותו נתון לפיתוי, והראיה תפילתו של יוסף `טוב לי בית האסורים מלעשות את אשר תבקשנה`.

ובכל זאת, יוסף הופך לזה שנושאים אליו עיניים למזון ולחיים. הוא עבד לתקופה קצרה ואדון כל יכול לתקופה ארוכה, והוא זה שגורם לבני עמו להיות עבדים במצרים.  יוסף הוא זה שראה בעיניים עצומות את מה שאחרים לא יכולים לראות  כשעיניהם פקוחות לרווחה. ומה אנו ומה חיינו ללא המבט, וללא נשיאת העיניים – עצומות או פקוחות .

 

 

 

הערות

[1] וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה (בראשית לט ו). וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה (בראשית כט יז)

[2] ולפי שפעמים רבות מעלת האיש והיות הכל מביטים אליו, מביא אהבת הנשים אותו. … כי מאשר נעשה שר ופקיד על בית אדוניו והוא יפה תואר ויפה מראה, חשבה גברתו בו. ואמר הפסוק: "ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף". להגיד, שהיא כמתחננת אליו מאהבתה אותו. ונשאה אליו עיניה על דרך (תהלים קכג, א): "אליך נשאתי את עיני".

 [3]  תלמוד בבלי מסכת הוריות דף י עמוד ב א"ר יוחנן, כל הפסוק הזה לשם עבירה נאמר: וישא לוט – ותשא אשת אדניו את עיניה, את עיניו – ויאמר שמשון [וגו`] אותה קח לי כי היא ישרה בעיני, וירא – וירא אותה שכם בן חמור.

לוט נושא את עיניו : בראשית פרק יג פסוק י: וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת יְהֹוָה אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה כְּגַן יְהֹוָה כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר:  הפסיקתא רבתי מאשים את לוט : `שנתן עיניו בזנות כמה שנאמר ותשא אשת אדוניו [את עיניה אל יוסף] וגו` (שם /בראשית/ ל"ט ז`)`, (פסיקתא רבתי פיסקא ג)

Facebook
Twitter
LinkedIn