אני הצתי אש בציון - איכה ד' | יונה ארזי

מאת: כתיבה וציור יונה ארזי ת.פרסום: 03/02/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

כִּלָּה יְהֹוָה אֶת חֲמָתוֹ שָׁפַךְ חֲרוֹן אַפּוֹ וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן וַתֹּאכַל יְסוֹדֹתֶיהָ:

 שיעור במחאה תיאולוגית מבוקרת נותנת לנו סוגיה תלמודית הקושרת בין שריפת קוצים ובין הצתת ציון על ידי ה`,  המחאה התיאולוגית מובלעת תחילה  במשנה  :

השולח את הבערה ואכלה עצים או אבנים או עפר חייב.

שנאמר (שמות כ"ב) "כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה -

שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת  הַבְּעֵרָה (בבא קמא פרק ו משנה ד).

המשנה  מרחיבה את  משמעות הפסוק המקראי ואומרת כבדרך אגב שמדובר לא רק בשדה אלא גם באש השורפת עצים או אבנים או עפר.  ואכן, עיון ראשוני במשנה אינו חושף לכאורה משמעויות הקשורות לשריפת ציון – אך הגמרא בהשראת העצים האבנים והעפר המהדהדים חורבות בנינים שרופים – לא תחמיץ את ההזדמנות .

הגמרא (בבלי בבא קמא ס עא) פותחת בהבהרת מושגים ומיד נוטשת את הקונקרטי ועוברת לשאלה תיאולוגית מטרידה ואף עונה עליה:

כי תצא אש ומצאה קוצים, אימתי אש יוצאה?

בזמן שקוצים מצוין לה;

ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה.

האש האוכלת אינה שורפת רק קוצים או מבנים  – היא מכלה בני אדם, צדיקים ורשעים גם יחד.  השריפה  כסמל לאסון היא התרחשות שרירותית,  שאין לנו שליטה עליה  כפי שאמר הנביא יחזקאל : כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהֹוִה `הִנְנִי מַצִּית בְּךָ אֵשׁ וְהִכְרַתִּי מִמֵּךְ צַדִּיק וְרָשָׁע.`[1]  יחזקאל, וחז"ל בעקבותיו ממוטטים באחת את תורת הגמול . שאלתו של אברהם אודות סדום `האף תספה צדיק עם רשע?` נענית כאן בחיוב. כן,  ציון תוצת באש וכולם ימותו. עורכי הסוגיה ערים לתפנית האגדית שמקבל הדיון בנזקי האש ומשבצים בהמשכה את הדרשה של רבי יצחק הנפח על אותו אדם שהיה נשוי לשתי נשים אחת צעירה ואחת זקנה – האחת מורטת את שערותיו השחורות והאחרת מורטת את שערותיו הלבנות – ונמצא קרח מכאן ומכאן. רבי יצחק הנפח – עיסוקו באש. הוא יודע מה כוחה , תועלתה וסכנותיה. והוא מדבר על  בית או שדה מריבה שבו מוצתת אש  תמיד – לא אש קודש כאש התמיד שעל המזבח, אלא אש רצחנית המכלה את השדה – הבית על יושביו. חורבן בית - מעשה ידי אדם.

רבי יצחק הנפח אינו מסתפק בשיח הביתי, או במשל המשפחתי. האגדה נעה מהבית הפרטי ובו ציון הקדשה או הקדושה, האם או האלמנה, האהובה או הבעולה, והוא ממשיך ומרחיב את שדה המשמעות של הדרשה על הפסוק שמביאה המשנה  כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת  הַבְּעֵרָה – ומסביר מי הוא המבעיר הלאומי :

אמר הקדוש ברוך הוא אני הצתי אש בציון ועלי לשלם את הבערה שהבערתי.

 אני שרפתי באש ואני עתיד לבנות את ציון באש,

כפי שאמר זכריה : "וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם יְהֹוָה חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ". (בבא קמא ס ב )

 

הדרשה עובדת עם הפסוק באיכה ד `ויצת אש בציון` ומתארת  את אלהים היושב בשמים ולומד את תורתו שלו על המצית אש כדי לבער קוצים ומאבד שליטה על מעשיו. אני הוא המצית האולטימטיבי  הוא אומר לעצמו או אולי לפמלייתו, רציתי לכלות קוצים ושרפתי את הבית, הפכתי אותו לאבנים ולעפר. ולכן עלי לשלם את הבערה. ההכרה שהחורבן אינו מבדיל בין צדיקים לרשעים בין אמהות לעוללים בין אבות ובנים –  היא טוטאלית.

וכשהמדרש שם בפי אלהים  הרואה בו את המצית הגדול מכולם את הוידוי  `אני הצתי אש בציון` -הוא מביע את המחאה האנושית כנגד השרירותיות האלהית . זהו כמובן מדרש מחאה ,  אך גם  מדרש נחמה. הדרשנים לא יכולים לראות את אלהים  ומאבד שליטה. והם שמים בפיו את ההבטחה מספר זכריה על בנייה מחודשת – באש. ללמדנו שהזהירות תהייה יפה לנו תמיד. אלהים בונה רק באש, כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא אֵל קַנָּא [2].

לכאורה יש הצדקה לשרפת קוצים, כדי `לנקות את השדה` – אך גם התורה מסתייגת משרפת `קוצים` ללא השגחה , במשמעות  הריאלית והמטפורית גם יחד. לכלות קוצים מהכרם הפך למטפורה בספור על בנו של רשב"י שהפך למשת"פ של הרומאים.  וכך הוא מכנה את עצמו :  `קוצים אני מכלה מהכרם` ואנו נחשפים לתודעה הכוזבת שאפשר ל`כלות קוצים` בלי לגרום לחורבן.

האגדה על אלהים השורף ובונה – ניזונה מהכמיהה לסדר, מהחיפוש אחר גורם אחראי המעניק משמעות לכל דבר בעולם הכיאוטי והאקראי שבו אנו חיים. ולכן מפתחים כאן את התקווה להבנות מאש.  אש החורבן של איכה היא אש הבנייה של זכריה.  אלהים אינו כאותו איש שביתו נחרב בגלל המריבה בין נשותיו – בכוח האש האלהית לשקם את הבית השרוף.

כמה מסוכנת   ההבטחה הזאת. מי רוצה את האש המשתוללת הזאת  מסביב ובתוכנו? כמה נורא הדבר שיש בינינו כאלה שהאש הבלתי מרוסנת והקפריזית הזאת כבר אחוזה ואוחזת בהם.

 

 

 

 

 

 

 הערות

[1] יחזקאל כא

[2] דברים ד כד