קיסר ספרד והשולטן הטורקי במשתה בלשאצר - דניאל ה' | יונה ארזי

מאת: יונה ארזי ,התמונה, משתה בלשאצר מאת רמברנדט 1639, הגלריה הלאומית לונדון ת.פרסום: 28/02/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

משתה בלשאצאר הוא ציור מונומנטלי, הדמויות בו מוצגות בגודל טבעי, והוא חלק מקבוצת ציורים על נושאים תנ"כיים אותם יצר רמברנדט בשנות ה – 30 של המאה ה 17.

רמברנדט בוחר סצנה לא כל כך ידועה. הוא `חדש` באמסטרדם, וכאשר הוא מצייר את הציור ההיסטורי הגדול הזה הוא מבקש להיות מפורסם כמו רובנס הפלמי יקירם של חצרות המלוכה באירופה. ואכן הסגנון והנושא הם די מלכותיים – אם כי המשמעות של הסיפור המלכותי כלל אינה מלכותית – דניאל מבשר למלך ההמום כי הכתובת המוזרה הכתובה בארמית אך באותיות עבריות על הקיר מבשרת את מותו הקרוב מאד. הוא מצייר רגע טראומטי : היד מסיימת לכתוב על הקיר , בלשצאר נעמד, מסובב את ראשו ומעיף את כל מה שעומד בדרכו בתנועה בארוקית מפוארת ודרמטית.  היכולת הנפלאה והמרהיבה של רמברנדט ליצוג כלים, בדים, פרוות ותכשיטים מרשימה ביותר. הניגוד בין הפאר המלכותי מול האותיות הפשוטות הזוהרות מתוך עצמן, מוסיף לדרמה המתחוללת לנגד עיני הצופה. הציור הוא הצהרה אומנותית אסתטית על יכולתו של האמן – אך גם מעשה של קידום עצמי.

אך משתה בלשצאר נושא גם מטען רוחני פוליטי , ואינו רק ציור היסטורי מפואר. האמן מודע היטב לכך שבני זמנו, תושבי אמסטרדם, יראו ביצוג של שליט אכזר ונפוח ביקורת חריפה על הספרדים ששלטו אז בהולנד, ושהתאכזרו פוליטית ודתית לנתיניהם ההולנדים. בלשאצר מייצג את כל שליטי היחיד הטוטליטריים בכל המשטרים בכל מקום, מרמז כאן במיוחד על פיליפ הרביעי מלך ספרד, שתושבי הולנד ייחלו לסיום שלטונו בהולנד , וחיסול מלכותו בכלל.

גוף הפשע – הם כלי המקדש. כלי הקדש שנבזזו מבית המקדש על ידי נבוכדנאצר אביו של בלשאצר מאורגנים ביצירה כטבע דומם , וממלאים את תפקידם להפעים ולעורר התפעלות. אך גם להרהר על הטפשות והגסות של השליט. לכלי הזהב שהוא מחלל היה תפקיד בפולחן , אך בלשאצר אינו רואה את התפקוד הרוחני שלהם אלא את החומרי בלבד. ההתערבות האלוהית עוזרת להחזיר את כלי הקדש לתפקידם המקורי. היין הנשפך מהגביעים מרמז גם הוא על תפקידם המקורי בנסך הפולחני – היין לכאורה מסרב להשתתף בחגיגה של בלשאצר.

בלשאצר מוצג כמו השולטן הטורקי שלראשו טורבן ענק, וליתר דיוק השולטן מוראד השלישי, כפי שהוא מופיע בתחריטים ובהדפסים שהיו נפוצים באמסטרדם באותה תקופה. מה שמאפשר לרמברנדט לתאר בגאונות את הבדים והתכשיטים של המלך, בצבעים אקזוטיים מרהיבי עיניים. בלשאצר מסתובב, שופך את המשקה שבידו, היין נשפך על שרוול המשרתת מייצר את תחושת המיידיות והגוף המסתובב מגלם בתוכו את ה`תנועתיות` הבארוקית הכה ידועה. גופו של בלשאצר בונה בעצם את כל הקומפוזיציה ומחלק אותה לשלשה אזורים – בשמאל, נשות החצר הפילגשים כפי שמתואר במקרא, בצד ימין למטה המשרתת, ולמעלה משמאל ובמרכז הכתובת המסתורית. פניו של המלך והקמטים סביב עיניו העייפות מעידים כאלף עדים על גורלו הנורא. הגאונות של רמברנדט אינה משטיחה את הארוע – הוא מצליח לייצר הלעגה וחמלה בעת ובעונה אחת. כעס לעג וחמלה הם הרגשות שחש הצופה ביצירה.

היד המסתורית  היא המרכיב החשוב והמסתורי ביצירה. צצה מתוך שרוול אפל בזווית משונה, אלוהים מפנה את גבו למלך. זאת האמירה הפוליטית כאן. האותיות זוהרות באור פנימי כה עז שהן המאירות את כל הסצנה, מפסלות את הפרופיל של המלך, ואת חזה האישה מימין, ואת הכלים הבגדים והתכשיטים. רמברנדט, שחי בין שכניו היהודים מסדר את המילים בצורה מעניינת – לא מימין לשמאל כפי שהעברית מחייבת אלא מלמעלה למטה, למעשה שכנו הרב והסופר והדפס מנשה בן ישראל הוא שכנראה לימד אותו זאת, בספרו De Termino vitæ  הוא כתב שהבבלים לא יכלו לקרוא את הכתב כי הוא היה מאורגן באופן אנכי בחמישה טורים ובכל טור שלש אותיות. היד האנושית מול היד האלוהית מונגדות במלוא חריפותן.

הדרמטיות של הסצנה מועצמת בעזרת ההבעות ומחוות הגוף של הדמויות הנוספות. האשה משמאל, שגבה מופנה אלינו, לא `מבינה ` כלום... היא מסתכלת על היין שנשפך ולא על הכתובת שעל הקיר. לעומתה הנשים האחרות אחוזות אימה, אבל המחלל בצד שמאל אינו מפסיק לחלל מביט היישר אל הצופה כשואל : ואתה , או את, האם אתם רואים את הכתובת שעל הקיר?