והתיבה שטה – בראשית ז' | יונה ארזי

ואולי כך יפה לאדם, שיהא יורש את קליפת המלה בלא תוכה, כדי שיהא ממלאה, או מוסיף בה, כל פעם מכחו שלו ומזריח בה מאור נפשו הוא. (ח נ ביאליק , גלוי וכסוי בלשון).

 ***

וכך מלמד אותנו מו"ר חיים נחמן ביאליק. המילה היא קליפה. ירשנו המון קליפות. יש כאלה שכבר אי אפשר למלאן, ויש כאלה שמתמלאות ואוספות אליהן משמעויות אין – קץ. אבל הכי יפות הן אלה שאותן אנחנו מזריחים מאור נפשנו. אני נזכרת בדברי ביאליק בתחילת המאמר :יש מילים שהן `הררי אל` ויש מילים שהן `תהום רבה`. מילים שהן תהום רבה הן המילים המציפות, המזעזעות המאיימות להטביע אותנו בעצמת הרגשות שהן מעוררות. ביאליק מייצר צירוף מרהיב ונועז של מילים שהן תהום רבה בהשראת הפסוק המתאר את המבול : בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ.

אם כן, יש מילים מאירות ומזריחות ויש מילים מציפות ומטביעות. את ההזרחה לומד חיים נחמן מהמורשת החסידית שלו. דרשה מפורסמת שנאמרה בשמו של הבעל שם טוב מתייחסת לפסוק צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה. תיבה היא מילה, אומר הבעש"ט. ועליך לראות להאיר התיבה שתוציא מפיך. אם תראה שלפעמים האור מתכסה, ואינך יודע מה לעשות – תפתח את הכסוי, והמילה שלא תהיה סגורה ואטומה. הבעל שם טוב קושר בין דבור אטום ומכוסה המהדהד תחושת אין מוצא ובין מילים מאירות ופותחות. אולי כוונתו לתפילה, אולי לדרשה ואולי לבכי, שירה ונגינה – קול ללא מילים.

לא המילים סגורות ואטומות. בני אדם הם אלה שבד"כ סגורים ואטומים. והבעל שם טוב מטיל את כל האחריות על האדם . אין כאן מתכון איך מאירים מילים, כמו שאין מתכון איך מאירים פנים, אבל ודאי שיש כאן מחאה כנגד הקדוש ברוך הוא שלא חומל על אף אחד. לא מסוגל להכיל עולם שזה עתה נברא ומוכן להטביעו ,מוצף וטובע בכעס של עצמו ויחד אתו כל הבריאה כולה. ותיבה עם צהר שטה על מעיינות תהום רבה.

 

Facebook
Twitter
LinkedIn