הצל של אבא – בראשית כו | יונה ארזי

הצל של אבא נופל על פני יצחק כשהוא רוכן מעליו כשמאכלת מונפת בידו. זה הרגע בו הוא הופך לבעל תיסמונת הפרעת דְּחָק פוסט-טראומטית (או הַלֶּמֶת או באנגלית : Post-Traumatic Stress Disorder, בקיצור: PTSD.

המדרש אומר שיצחק במהותו הוא עולה תמימה ליהוה, ולכן הקב"ה הוציא נגדו צו עיכוב יציאה מהארץ, אתה שלי, אומר לו הקב"ה, ואם תצא לחול – תהייה עולה פסולה [1]. ולכן הוא מורה לו :אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה. 

המדרש  מדייק את הווייתו זו של יצחק. אך גם המקרא מספק לנו תכנים המעידים על מצבו. הרעב, או המצוקה הפנימית קוראים לו לעזוב. הוא פונה מצריימה, אך מתלבט. התורה נוקטת לשונות רבות כשהיא מתארת את מצוקת יצחק. מה עליו לעשות  – ללכת, לרדת, לגור, לשכון, לשבת – הקורא נמצא במבוכה כשהוא קורא את אלהים המבולבל אומר לו גור בארץ הזאת, או לשכון בארץ אשר אומר אליך. יצחק המעורער פשוט יושב בגרר, או נגרר לגרר. מה שמלמד על מצב הגרות הנפשית שהוא נמצא בו. 

המספר תוקע את יצחק בין ארץ מצרים לארץ פלישתים, עקוד לרעב אביו לברכות אביו, לתורות אביו, למצוות אביו – מצוות האב על הבן פשוטו כמשמעו. מחכה לגרר שיגרור אותו מהביצה הרגשית בה הוא טובע.

ואם לא הבנו עד עכשיו את עוצמת טראומת העקדה, בא דימוי הבארות הסתומות להנכיח את עצמת הקשי. התכנים הפנימיים שפוגש יצחק בעצמו דומים  לבאר יבשה מלאה קוצים ואבנים – כעס, כאב, צמא ורעב. הוא חייב לפתוח את הבאר ולמצוא מים חיים – רק כך אולי יהיו לו חיים. חיים עצמאיים של ממש, רק כך אולי ישתחרר מצל האב הגוהר עליו. שמות הבארות מעידים על נכונותו להסתכל לכאב בעיניים ולקרוא להם עושק ושיטנה. שמות הבארות מהדהדים גם את האגדה אודות השטן שמבשר לשרה שאברהם שחט את יצחק. `ותקם שרה ותבך ותחנק ותמת מן הצרה`[2]. אחרי שיצחק מבין את העושק שנעשה לו, ואולי סולח (ואולי לא) הוא יכול לקרוא לבאר בשם המרחיב – רחובות.

[1] ג) גור בארץ הזאת. א"ר הושעיא אמר לו הקדוש ברוך הוא אתה עולה תמימה, מה עולה יוצאה חוץ לקלעים נפסלה, אף אתה אסור לצאת חוצה לארץ: (פסיקתא זוטרתא בראשית תולדות)

[2] כתר יונתן בראשית כב

Facebook
Twitter
LinkedIn