עוד לפני שהתחלתי לקרוא כבר ידעתי לדקלם את האגדה על אברהם מנתץ האלילים, [1] שהייתה ההצגה הטובה ביותר בגן שלי. פעמים רבות הצגנו את הלהיט על בוטיק האלילים של אבא תרח, ועל הילד האמיץ אברהם שניתץ את האלילים לעיני המבוגרים הטיפשים שבאו לקנות אותם, ואחר כך ברח ליער, שם גילה את אלוקים האמיתי השונה כל כך מכל האלילים המזויפים…
מאד אהבתי להיות הילד אברהם. גם בגלל ההזדמנות לעשות צחוק מהמבוגרים הטיפשים, וגם בגלל האישור לעשות בלגן בגן. שיא הכיף היה לקחת מקל גדול ולחבוט בבובות האליל לעיני הילדים המתמוגגים. הילד אברהם היה האליל הנערץ שלי. אחר כך, כשלמדתי לקרוא, חיפשתי בספר בראשית את הספור על אברהם מנתץ האלילים, וכשנוכחתי לדעת שאין לו כל זכר עברתי משבר אמונה רציני.
עד היום אני מסרב להפנים את העובדה שאברהם של המקרא לא מרד ולא ניתץ אלא היה ילד טוב ירושלים. דרשנים בזמנים שונים לא השלימו עם העובדה שאין בתורה הכתובה כל מידע על ראשיתו של אבינו, ומילאו את החסר בספורים הרואיים מפוברקים. זאת, כפי הנראה, הסיבה שמונותיאיסטים תיארו את אברהם כממציאו הצעיר והנועז של המונותיאיזם, בחורי ישיבה תיארו אותו כמי שעזב את הבלי העולם הזה לטובת תלמוד תורה, ומהפכנים ראו בו מנתץ אלילים שהביא לעולם את בשורת "עולם ישן עד היסוד נחריבה". וזאת, כפי הנראה, הסיבה שכבר בשנות העשרה שלי היה לי חשוב להמחיש את תשוקת המורד והמנתץ שבי מבעד לדמותו של אברהם, ולזכות דרכו במלוא ההכרה של אבותי הביולוגיים והרוחניים. אני מנתץ משמע אני יהודי…
היום אני כבר לא צעיר, אך עדיין אוחז בקרנות המזבח המנותץ. עדיין מנסה לעגן את המרד שלי במסורת הכי שורשית. לא מוותר על זכותי וחובתי ליצור מתוך המורשת, ועל זכותי וחובתי למרוד בה מתוך מעמקיה. מדי פעם אני מצליח להרכיב פאזל אחר מתוך רסיסי אלילי המנותצים. יש הרבה עושר באל שבור וניתן להרכיב ממנו פאזלים מרהיבים ובלתי צפויים, כמו שנאמר: `לוחות ושברי לוחות מונחים בארון`[2], ונאמר "אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: `יישר כחך ששברת`"[3].
יישר כוחכם, משה רבינו ואברהם אבינו, ששיברתם למעננו את הלוחות, וניתצתם למעננו את האלילים, והורשתם לנו ארון ספרים מלא לוחות שבורים ואלילים מנותצים. כייף לחדש ימינו כקדם ולהרכיב פאזלים מכל השברים והרסיסים של צלמים אלוהיים שנבראו, תודה לאל, בצלמנו השבור ובדמותנו המנותצת. כייף לדרוש תורה שבורה ולהמריא ממשטח ההשראה שלה יומם ולילה.
[1] תרח עובד אלילים היה. פעם אחת הלך למקום אחד והושיב אברהם מוכר תחתיו. בא איש אחד וביקש לקנות לו אליל. אמר לו אברהם: בן כמה אתה? אמר לו: בן חמישים. אמר לו: אוי לאותו אדם, שאתה בן חמישים ותסגוד לבן יום. והיה האיש מתבייש והולך לו. פעם אחרת באה אשה אחת ובידה קערת סולת. אמרה האשה לאברהם: הא לך, הקרב לפניהם. עמד אברהם לקח מקל ושבר את כל האלילים ונתן את המקל ביד הגדול שבהם. כשבא אביו אמר לו: מה אשקר לך – באה אשה אחת עם קערת סולת ואמרה לי הקרב לפניהם. זה אמר אני אוכל קודם וזה אמר אני אוכל קודם. קם הגדול שבהם לקח מקל ושבר את כל השאר. אמר לו תרח: מה אתה עובד עלי – וכי יודעים הם? אמר לו אברהם: ולא ישמעו אזניך מפיך? לקח תרח את אברהם ומסרו לנמרוד. אמר לו נמרוד: עבוד לאש! אמר לו אברהם: אעבוד למים שמכבים את האש. אמר לו: עבוד למים! אמר לו: אעבוד לעננים הטעונים מים. אמר לו: עבוד לעננים. אמר לו: אעבוד לרוח הנושאת את העננים. אמר לו: עבוד לרוח, אמר לו: אעבוד לאדם היכול לרוח. אמר לו: סתם דברים אתה אומר – לא תעבוד אלא לאש, הריני משליכך בו, ויבוא אלוהיך שאתה משתחוה לו ויצילך ממנו. היה שם הרן שפסח על שני הסעיפים ואמר: אם ינצח אברהם אני מאברהם, ואם ינצח נמרוד אני מנמרוד. כיון שירד אברהם לכבשן האש וניצל אמר לו (נמרוד): עם מי אתה? אמר לו: עם אברהם. נטלוהו והשליכוהו באש ונחמרו מעיו ויצא ומת על פני אביו. זהו שכתוב `וימת הרן על פני תרח אביו`. (תרגום מארמית עפ"י בראשית רבה פרשה ל"ח)
[2] תוספתא סוטה פרק ז הלכה יח; בבלי ברכות ח ב; בבלי מנחות צט א
[3] בבלי מנחות צט א ; בבלי שבת פז א ; בבלי יבמות סב א ; בבלי בבא בתרא יד ב
