בְּתוּלֹת יָּפוֹת ובַּחוּרִים – עמוס ח | יונה ארזי

יא) הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם אֲדֹנָי יְהֹוִה וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי יְהֹוָה:

(יב) וְנָעוּ מִיָּם עַד יָם וּמִצָּפוֹן וְעַד מִזְרָח יְשׁוֹטְטוּ לְבַקֵּשׁ אֶת דְּבַר יְהֹוָה וְלֹא יִמְצָאוּ:

(יג) בַּיּוֹם הַהוּא תִּתְעַלַּפְנָה הַבְּתוּלֹת הַיָּפוֹת וְהַבַּחוּרִים בַּצָּמָא:

דברי ה` ברבים או דבר ה` ביחיד – דבר ה` , יהיה אשר יהיה, לא נשמע. תיאור מזעזע של אבדן דרך  ומוות בצמא לאחר שוטטות מים עד ים . מי ומי במשוטטים ? בתולות יפות ובחורים. מדוע דווקא בצעירים בחר הנביא כדי לתאר את  "החיפוש הנואש של יושבי הארץ "לשמוע את דברי ה`". חיפושם הנואש אחר מענה מסתיים בעילפון ובנפילה שאין ממנה תקומה. זו אולי הנבואה הקשה מכל הנבואות. האדם מבקש מענה מאת האלוהים ואין משיב." (כך הרב בני לאו) – אבל איש מהפרשנים לא מתייחס לבתולות היפות ולבחורים הגוועים בצמא.

מהו אותו דבר ה` – על כך יש די הרבה (אם כי לא המון) תשובות.

התלמוד הבבלי מביא את מיתוס יבנה  – עתידה תורה להשתכח מישראל  כפי שאומר הפסוק בעמוס, ולכן התכנסו חכמים בכרם דיבנה  לייצר הלכה  – זה דבר ה`. הם מוסיפים שדבר ה` זה גם הקץ, (אולי עיסוק בגאולה)  וגם דברי  נבואה.

ומה פירוש השוטטות – זה ממש ברור להם : נשים תסתובבנה בין בתי המדרש עם ככר של תרומה ותשאלנה אם היא טהורה או טמאה ואין מבין.  או כמו שאומר הספרי – לא ימצאו דבר ברור.

***

ענייני הטומאה והטהרה שנבחרו לייצג את הצמא לדבר ה` – מרמזים אולי על פרשנותו הנועזת של ח נ ביאליק לתעלומת הבתולות והבחורים – או העלמים והעלמות כפי שמכנה אותם ח נ ביאליק ביצירתו המסתורית " מגילת האש" ששמה הנוסף כפי שביאליק קבע הוא "מאגדות החורבן". על איזה חורבן הוא מדבר ?  נדמה לנו שהוא מדבר על חורבן בית שני או ראשון – אבל אצל ביאליק החורבן מתחולל כאן ועכשיו , אצלו ואצל צעירי עמו.

בהשראת הפסוקים מעמוס ומאגדות החורבן (בבלי מסכת גיטין) הוא מספר לנו בפרוזה שירית על ארבע מאות עלמים ועלמות שהאויב השליך למדבר צחיח ללא מים, עירומים וערומות . כִּי אָמַר הָאוֹיֵב הַבְּלִיַעַל: יֵחָצוּ – וְיִכָּפֵל מַשָּׂא אֲסוֹנָם! יִתְעוּ אֵלֶּה לְבַד וְאֵלֶּה לְבַד בָּאִי הַשּׁוֹמֵם, וְאַל-יִרְאוּ וְאַל-יִמְצְאוּ אֵלֶּה אֶת-אֵלֶּה, עַד יְבֹשֶׁת נַפְשָׁם וְהִמֵּק לְבָבָם וּכְבוֹת אוֹר עֵינִֵיהֶם; וּבִהְיוֹת כְּפֶשַׂע בֵּינֵיהֶם וִידֵיהֶם שְׁלוּחוֹת אֵלֶּה לִקְרַאת אֵלֶּה וְנָפְלוּ אַרְצָה, וּמֵתוּ מוֹת זְוָעָה עַל-אֶרֶץ בַּרְזֶל תַּחַת שְׁמֵי נְחוּשָׁה, בְּאֶפֶס נֶחָמָה וּבְאֶפֶס חֶמְדָּה…. וַיֹּאמֶר עוֹד לְכַלּוֹת נַפְשָׁם בְּשִׁמָּמוֹן

מי זה האויב הזה שרוצה בכיליונם של הצעירים והצעירות שימותו באפס נחמה ובאפס חמדה?  ומהו השיממון שילה את נפשם? ניתן לפרש שביאליק מתכוון למנגנוני הדיכוי שהופעלו בחברה היהודית בתקופתו כנגד כל מה שמסמלים הנעורים – התעוררות מינית ורוחנית גם יחד . על כך מרמזת המילה "חמדה" במשמעות של תשוקה  – ביאליק מוחה גם ציבורית וגם אישית על מות התשוקה. האם זה דבר ה` שאליו ישתוקקו כל  כך גיבוריו של עמוס? במהלך אירוני מבריק ביאליק שם ללעג את עמוס ואת הבבלי גם יחד. והאויב נדמה כה` עצמו או עושי דברו. הצמא שחשים הצעירים הוא לפי ביאליק צמא לחיבור למפגש להכרה ולמגע. לא הלכה ולא מדרש ואפילו לא דרשה חסידית פשוט  "המון אהבה" בלשונו של ביאליק ביצירה זו.

ארי אֵלון, בהערותיו למגילת האש  כותב : –  "וכאן הרי מדובר בפירוש על השממון שבלב. והשממון הזה שבלב מביא לחורבן המקדש שבלב, או ליתר דיוק לחורבן המקדשים שבלבבות… במקום אחר כותב ביאליק : "ועל חורבות מזבח לבבכם ששמם ייליל ויפהק חתול השיממון "– לא ארי אש סוער ומתולתל שכולו אומר יצר ויצירתיות אלא ארי מגולח ופתטי – חתול השממון המשועמם…  כאן אמירה אישית וידויית של חיים נחמן המקדיש לכך פרק ארוך במגילת האש  בו הוא מבכה את אבדן האהבה שמעולם לא היתה לו.

***

 

והאויב מנצח. העלמים והעלמות המשוטטים במדבר צמאים לחיים משמעותיים – שותים מנהר התרעלה, ומקשיבים לשירת האבדון

– 
 נָמִים, עֲמֻקִּים וּשְׁחֹרִים תְּהֹמוֹת אֲבַדּוֹן

וְחִידַת הַמָּוֶת יָחוּדוּ…

וְצֹלְלוֹת כַּאֲבָנִים בְּקִרְבָּם עֱנוּת כָּל-עוֹלָמִים

וְשַׁוְעַת עוֹלָמִים…

וְאֵי הַיְשׁוּעָה? – זוֹנָה הִיא אֶל-הַשָּׁמַיִם

וְאֶל-אֱלֹהֵיהֶם;

תַּעַד תֻּפֶּיהָ וּמְחוֹלֶלֶת בְּרָאשֵׁי הַצּוּרִים

לִפְנֵי הַכּוֹכָבִים.

וסופם שטובעים בנהר האבדון – בהתאבדות קולקטיבית.

ואחרי טביעתם : וְעַל חֶלְקַת הַמַּיִם הַשְּׁחֹרִים חָלַף פִּתְאֹם בַּלָּאט כִּדְמוּת דָּבָר כָּבֵד וְגָדוֹל וְשָׁחֹר וַיָּצָף לוֹ בִדְמָמָה אַחֲרֵי גוּפוֹת הַנִּגְרָפִים. הַסְּפִינָה שְׁחֹרָה הִיא וְאִם אֲרוֹן מֵתִים.

כמו עמוס  גם ביאליק אינו משאיר תקוה ולא נחמה. אפס חמדה ואפס נחמה.  או בלשונו של עמוס : "ולא ימצאו" – "ונפלו ולא יקומו עוד". שתי נבואות חורבן האחת מהמאה ה8 לפני הספירה והאחת מ 1905.

רבי יצחק אברבנאל  ופרשנים אחרים – לא יכולים לשאת את פסוקי עמוס כפי שהם והוא מוסיף נבואת נחמה משל עצמו : וכשישוב אפו  ישכין שכינתו ורוחו.

 

 

 

 

Facebook
Twitter
LinkedIn