מה בין עם יהודי ריבוני לקהל יהוה רבני?

מאת: ארי אֵלון ת.פרסום: 23/08/15
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

על התנועה הציונית כתנועה להפרדת דת מלאום ; על ביטול מוסד הגיור ; על החובה הציונית להקים מדינה פלשתינית שתאפשר לעם הפלשתינאי להיות עם חופשי בארצו.

בשנות השבעים של המאה הקודמת, לאחר שאיבדתי סופית את אמונתי באל האורתודוכסי ובתורתו הרבנית, עשיתי מאמצים נואשים למחוק את זהותי היהודית. בפאבים של לונדון דקלמתי באנגלית עילגת:

I`ve no Country I`ve no Nation – I`m a Cosmopolitan from Somewhere"" .

זה נשמע נוגע ללב, בעיקר אחרי כוס בירה רביעית, אך לא היה בזה די כדי למחוק את זהותי היהודית. כעבור עשרות נסיונות פתטיים כאלו נפל לי האסימון והבנתי שזהותי היהודית ניתנת להדחקה, אמנם, אך איננה ניתנת למחיקה. מאז אני יודע כי דין זהותי היהודית כדין יתר זהויותיי הביוגראפיות (מין, גיל, הורים, מולדת ועוד) - כל הזהויות הללו ניתנות להדחקה אך אינן ניתנות למחיקה.

אין כל קשר הכרחי בין מרכיבי זהותי הביוגראפית לבין אמונותיי. כשם שאין כל משמעות אמונית או רעיונית לעובדת היותי זכר שנולד בירושלים באביב 1950, כך אין בעובדת היותי יהודי כדי להצביע על כל השקפת עולם שהיא. לא חשוב במה אאמין - תמיד אשאר יהודי. גם אם אאמין באדם, בעגל פז, באללה או בבודהה אשאר יהודי. גם אם אחליף אידיאולוגיות ודתות כל חודש – תמיד אשאר יהודי. אם, למשל, אמשיך לדבוק באוטופיה הקוסמופוליטית אהיה יהודי קוסמופוליטי, אם אתנגד לכל האמונות בכל האלים אהיה יהודי אתיאיסט, ואם אשתכנע שישוע הוא המשיח אהיה יהודי נוצרי. אם, לעומת זאת, אגיע למסקנה שהרבי מלובביץ הוא המשיח אהיה יהודי חבדניק, ואם אצטרף לקו-קלוקס-קלן האמריקאי או לארגון להב"ה הישראלי אהיה יודו-נאצי...

אל מול כל האפשרויות הללו ורבות אחרות, בחרתי אז, באמצע שנות השבעים של המאה הקודמת, להצטרף לתנועת השחרור היהודית ולהיות יהודי ריבוני ציוני. ארבעים שנה חלפו מאז, ועד עצם היום הזה נותרתי גם יהודי ריבוני פוסט-רבני, וגם יהודי ציוני פוסט-קוסמופוליטי. ריבוניותי באה לידי ביטוי באמונתי כי כל אדם הוא ריבונו של עצמו בלבד, ואין הוא ריבון של אף אחד(ת) זולתו. ציוניותי באה לידי ביטוי בשאיפתי להיות יהודי חילוני שורשי, המדבר עברית בשפת עמו, החי בישראל מולדתו, והבוחר לחלן את מקורות תרבותו לשבעים חלונות פתוחים לרווחה.

במילים אחרות: עובדת היותי יהודי איננה מצביעה על היותי חלק ממערכת מושגים סגורה, אלא על היותי חלק ממערכת פתוחה וגמישה לחלוטין. משום כך אני מעדיף לכנות את עובדת היותי יהודי כ"יהודיות" ( JEWISHNESS ) ולא כ"יהדות" JUDAISM)). (למונח "יהדות" יש קונוטציה של "איזם" – של מערכת סגורה. למונח "יהודיות" יש קונוטציה של זרימה ואורגניות).

                                                            *

מראשית התהוותו של העם היהודי/ישראלי/עברי בארץ ישראל חיו בניו ובנותיו בתוך מציאות פוליתיאיסטית של דתות ואמונות שונות שפעלו זו לצד זו. התנ"ך מהווה הוכחה לפוליתיאיזם זה שלפעמים היה פּוֹרֶה וסובלני, ולפעמים אלים וקטלני. אם ניקח, למשל, את 55 שנות שלטונו של מנשה מלך יהודה (מאה 7 לפני הספירה) ניווכח לדעת שבאותם ימים, כפי הנראה, דאג מנשה לחופש פולחן מלא, וכל היהוד(א)ים והיהוד(א)יות עבדו כרצונם אלים ואלות שונים ומגוונים – את הבעל, את האשרה, את פעור, את יהוה, את כל צבא השמים, ועוד כהנה וכהנה מאמינים ומאמינות במנחשים, מכשפים, מעוננים, בעלות אוב וידעונים.[1] אף אחד מכל המאמינים והמאמינות הללו לא פסל(ה) את יהודיותו(ה) של אף אחד(ת) אחר(ת), וכולם נחשבו ליהודים(ות). במה באה יהודיותם לידי ביטוי? – אך ורק בשפתם, במולדתם, בתרבותם ובגורלם המשותפים.

אבל אותו תנ"ך בדיוק מהוה גם הוכחה לנסיונות רבים להפוך את העם היהודי / ישראלי / עברי מעם פוליתיאיסטי פתוח לעם מונותיאיסטי סגור. אם ניקח, למשל, את ספר דברים שנוצר על רקע 55 שנות מלכותו של מנשה, ניווכח לדעת שהוא נכתב על ידי קבוצת קנאים אנטי פוליתיאיסטים, שעשו הכל כדי להפוך את היהודיות (Jewishness) הפתוחה והרבגונית ליהדות (Judaism) סגורה וחד משמעית. את כל האלים והאלות ואת כל המתווכים והמתווכות תבעו קנאים אלו להשמיד ולאבד ולנתץ ולהרוג, ורק את האמונה ביהוה הם אישרו, ואפילו את פולחן יהוה הם התירו לקיים אך ורק במקום האחד והיחיד אשר יבחרו סוכניו הטוטאליטארים והצנטרליסטים.

סוכנים צנטרליסטים אלו עשו הכל כדי למנוע מבני העם היהודי להיות עם נורמלי ככל העמים סביבותיהם, והם עשו הכל כדי להפוך את העם החופשי הזה ל"עם כת" סגור המכונה בפיהם "קהל יהוה". שש פעמים מופיע הצירוף הייחודי "קהל יהוה" בפרק היומי שלנו. לאחר חורבן בית המקדש השני, בתקופת עיצובה של יהדות ההלכה, יהיו לפסוקי "קהל יהוה" אלו השפעה מכרעת על עיצוב חוקיה ודיניה העתידיים של כת "קהל יהוה" הרבנית. הן חוקי הגיור על הסתעפויותיהם ("לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יְהוָה"), והן דיני האישות על הסתעפויותיהם ("לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל יְהוָה"). אבל עד חורבן בית שני אפשר לדבר על רצף פלוראליסטי מגוון ביותר של אמונות ופולחנים שאיפיינו את בני ובנות העם היהודי / עברי / ישראלי. אפילו אחרי החורבן המשיך העם הזה להכיל בתוכו כתות שונות ומגוונות של איסיים, צדוקים, תלמידי ישוע, אפיקורסים, מתייוונים ופרושים. בשלב מסוים הפכו מנהיגי הפרושים לרבנים, השתלטו על העם היהודי, דחקו הצדה את כל יתר הכתות, והפכו את העם הזה לעם של כת אחת. עם קהל יהוה.

מאז ועד האמניסיפציה הפכה הישות היהודית הפתוחה לקהילת "קהל יהוה" הרבנית, שעיקריה: אמונה בקיומו של אל מצווה (ובורא עולם), קבלת סמכותו וציות למצוותיו; קבלת סמכותם של התורה שבכתב והתורה שבעל פה כפילטרים להעברת מצוותיו של האל הזה; קבלת סמכותם של רבני הדור כפרשנים הבלעדיים של התורות הללו. [2]

משלב זה ואילך הפך העם היהודי מעם פלורליסטי[3] לעם כת אנטי פלורליסטי. לקהילת "קהל יהוה".      מכאן ואילך חופפת העובדה ההיסטורית של "היות יהודי" לעובדה ההיסטורית של "היות רבני". מכאן ואילך הפכו הרבנים להיות מורשי החתימה הבלעדיים להארכת תוקף דרכונם הלאומי של בני העם היהודי. כל מי שרצה להחזיק באמתחתו "תעודת זהות" יהודית, נדרש להצמיד אליה כרטיס חבר בכת "קהל יהוה" הרבנית.

מכאן ואילך שוררת הסכמה סמויה ומוזרה לכאורה בין מנהיגי העם–כת היהודי לבין מיליוני המתבוללים בדבר הקשר המוחלט בין סוגיית ההשתייכות הלאומית לבין עקרונות הדת הרבנית. גם אלו וגם אלו מסכימים כי מי שלא יקבל על עצמו את עקרונות הדת הרבנית ימצא את עצמו מחוץ לעם היהודי.

משך כל התקופה הזאת התגבש המיתוס הידוע שמה שהחזיק את עם ישראל בגלות היה קבלת התורה והציות למצוותיה. מיתוס זה הוא צדו הגלוי של מטבע ההישרדות היהודית.   צדו הסמוי והמודחק הוא עצם העובדה שהציות לסמכות הרבנית בעם היהודי "ניתן היה להיכפות בפועל מכוחו של החרם: נשק רב עוצמה שהעמיד בפני הבריות את הברירה לקיים נורמות מסוימות או לפרוש מן העדה"[4]

המערכת הרבנית הצליחה להחזיק את העם היהודי כעם-כת "קהל יהוה" עד שלהי המאה השמונה עשרה. "משניטל הכוח הרבני של החרם, בשלהי המאה השמונה עשרה, שוב התפשטו השוני והגיוון.[5]

                                                            *

משניטל הכוח הרבני של החרם החל העם-כת היהודי לצעוד את צעדיו הראשונים לעבר החילון, הפלורליזם הדתי, הציונות והשחרור הלאומי. משלהי המאה השמונה עשרה ועד עצם הימים הללו נפתחה ההוויה היהודית מחדש ושבה להכיל בתוכה גוונים ובני גוונים רבים ושונים. עצם פתיחה מחודשת זו הבהירה רטרואקטיבית שהגוונים הרבים של יהודים לא רבניים לא כבו ולא דעכו משך שנות אלפיים, אלא נותרו לבעור על אש קטנה.

משלהי המאה השמונה עשרה ועד עצם הימים הללו מנסה העם היהודי לחדול מלהיות עם כת "קהל יהוה", ושואף להשתלב במשפחת העמים החופשיים, דהיינו: עמים שמכילים מעצם הווייתם אינספור גווני השתייכות רעיוניים ומעשיים, ואינם שוללים אפריורי כל גוון שהוא. תקווה גדולה הסתמנה. נוצר סיכוי מוחשי לבטל את המשוואה יהודי=רבני.

עד עצם הימים הללו מסרבים מנהיגי הכת הרבנית לשוב ולהיות כת בתוך עם, ושואפים להשיב "עטרה" ליושנה, ולהחזיר את העם היהודי לתוך הקופסה של "קהל יהוה". כל עוד יתמידו הרבנים בסירובם לא תתממש המהפכה הציונית והעם היהודי לא יהיה עם חופשי בארצו.

עם חופשי מאפשר לבנותיו ובניו לעבור מאמונה לאמונה ולהמשיך להרגיש בבית. עם חופשי מעודד את בניו ובנותיו לפתח את אמונותיהם השונות בעזרת מקורותיהם המשותפים.

עם מוגבל כופה על בניו הזדהות אפריורית עם אמונה ואורח חיים מוגדרים. עם מוגבל הופך את מקורותיו למקורות סמכות וכופה על בנותיו יישום אחיד למקורות אלו.

התנועה הציונית היא תנועה לשחרורו של העם היהודי. אסור לה להסתפק אך ורק בשחרורו החיצוני של העם הזה מעוּלם של זרים אלא לשאוף גם לשחרורו הפנימי של העם היהודי. לפיכך, על התנועה הציונית למנוע מהרבנים להמשיך ולשלוט בתודעתו של העם היהודי, ולהפסיק לקבוע את זהותו.

אם ניקח למשל את שאלת "מיהו יהודי", ניווכח לדעת שבאופן שבו היא מוצגת היא בעצם שאלת "מיהו יהודי רבני?", או ליתר דיוק: "מהם התנאים להתקבל לתוך המערכת הסגורה של הדת הרבנית?"

אינני חבר בכל כת או מועדון רבני שהוא – לא חרדי, לא צוהרי, לא קונסרבטיבי ולא רפורמי - אף רב לא קובע את אורחות חיי ואת השקפת עולמי. משום כך אף רב לא יקבע את זהותי הלאומית.

                                                *

עם נורמאלי איננו כת ואיננו מועדון חברים. אי לכך, בן עם אחד המעוניין להצטרף לעם אחר איננו צריך לעבור טקס כלשהו –סמלי או ביורוקראטי – של החתמת דרכונים, טבילת אש או שבועת אמונים. הצטרפות ללאום איננה עניין של טקס רגעי, אלא פועל יוצא של תהליך ארוך ומתמשך. עליו ליישם בפועל, משך שנים רבות, את כוונתו להשתלב בתוך המסגרת הלאומית החדשה, ולשלב בה את ילדיו. הוא הדין ביחס לכל מי שחשקה נפשו, משום מה, להצטרף אל העם היהודי.

במילים אחרות ומפורשות: גיור איננו אקט הצטרפות לעם חופשי, אלא אקט הצטרפות לכת "קהל יהוה". לכן: כל עוד תותנה ההצטרפות לעם היהודי בגיור כלשהו (חרדי, צוהרי, קונסרבטיבי או רפורמי) לא יהיה העם הזה משוחרר וחזונה של התנועה הציונית לא יהיה ממומש. ההצטרפות ללאום חופשי היא תהליך אישי ארוך ומסובך, ולא תהליך חיצוני פולחני ביורוקרטי. הקריטריונים להצלחתו או לכישלונו של תהליך זה הם סובייקטיביים לחלוטין. ברגע שמרגיש אדם שהמרכיבים הביוגראפיים-לאומיים של העם היהודי – שפה, מולדת, תרבות, מסורת - הופנמו לתוכו ולתוך ילדיו, הריהו מוצא את עצמו בדיעבד כיהודי. הוא הדין ביחס לתחושתו הפנימית של כל אדם המעוניין להשתלב לתוך כל מסגרת לאומית שהיא[6].

                                                            *

המונח "יהודי" איננו הכרחי להגדרתם הכוללת של כל בני העם הזה. מבחינה היסטורית, מדעית או ספרותית המונחים "ישראלי" או "עברי" אינם פחות נכונים. הדגש צריך להיות מושם על אחדות השם הלאומי.

כל הניסיונות הללו לדבר על יצירתם של שני עמים – ישראלי לעומת יהודי – הם ניסיונות גלותיים.

טעות טרגית היא עצם הניסיון להגדיר את עצמנו אחרת (ישראלים או עברים) על מנת להיבדל מהקונוטציה הרבנית של המילה "יהודי". אין זאת אלא השלמה אירונית ועלובה עם התפיסה הגלותית שישנו עם אחד הממשיך להיות שונה מכל העמים וממשיך לקבוע את זהותם הלאומית של בניו על פי אמונתם, ועל פי נוכחותו או אי נוכחותו של יהוה בעולמם.

                                                            *

השאלה המשמעותית היא: האם יש סיכוי ליהודי ריבוני להשתלב בתוך העם היהודי, ולזכות להכרה מוחלטת כיהודי, או שמא פולט העם היהודי מתוכו במוקדם או במאוחר כל מי שלא מיישר קו עם הסמכות הרבנית?

יתכן מאוד שתפיסת היהודיות כלאום תתברר בדיעבד כאשלייתם של הוגים וחוזים ציוניים. יתכן מאוד שבעוד דור יישארו רק שמות של רחובות מהוגים וחוזים אלו, ובעוד שני דורות גם זה לא. ברחובות עצמם ישובו "יהדות" ודת להיות זהים לחלוטין, ויהודי ישוב להיות אך ורק זה שמקבל על עצמו את סמכותם של רבני דורו.

אם יוכיחו לי בעליל שהסיוט הנ"ל הוא בלתי נמנע, והמשוואה יהודי=רבני היא הכרחית, לא אחשוב פעמיים – אקום ואלך מכאן. העובדה שיהודיותי איננה ניתנת למחיקה איננה אומרת שעליי להישאר כאן בכל מחיר.

אבל אני מאמין בזכותו ובסיכוייו של כל אדם בעולם להפריד בין תחומי אמונתו לבין תחומי זהותו הלאומית. אמונה זו היא אחת מאבני היסוד של השקפת עולמי הריבונית (כאדם) והציונית (כיהודי).

אני מאמין – למרות הסימנים המדאיגים בשטח – בסיכוייה של התנועה לשחרור העם היהודי להפריד סוף סוף בין דת ולאום. אני מאמין באמונה שלמה שהסיכוי שלי להיות ריבוני בביתי הלאומי רב בהרבה מהסיכוי שלי להיות ריבוני בגלות.

כך השיב פרודון, ממבשרי הסוציאליזם האוטופי, למי שהציע לו להגר מצרפת לאמריקה וליצור שם "עם חדש בארץ חדשה". "פה, אני אומר לך, תחת חרבו של בונפארטה, תחת שוטם של הישועים, תחת משקפי הבולשת, פה הוא המקום שעלינו לעבוד למען שחרור המין האנושי. אין לנו שמים נוחים יותר ולא אדמה פורייה יותר..."[7]. וכך משיב הציוני שבי לגולה שבי: פה, בארץ חמדת אבות, נצליח לעבוד למען שחרור המין האנושי יותר מבכל ארץ אחרת. אין לנו שמים נוחים יותר ולא אדמה פורייה יותר.

                                                            *

מנהיגים לאומיים המטיפים לאי הפרדה בין המסגרת הלאומית והתוכן הרעיוני הם מנהיגים השוללים את עצם ריבונותם של בני עמם. כאלו, למשל, היו חלק גדול ממנהיגי מזרח אירופה בעבר הקרוב ביותר. כאלו, למשל, הם מנהיגים לאומיים פונדמנטליסטים בארצות האיסלם.

אז כל מה שנאמר לעיל על שחרור ריבוני פנימי מהשלטון הרבני רלוונטי מאוד גם ביחס לעם הפלשתינאי השואף להיות עם חופשי בארצו. יש להם בעיה לא פחות מסובכת עם האחים המוסלמים שלהם (מעמד האישה, חופש הפרט, קדושת הארץ וכו`). אנחנו יכולים, אמנם, להחזיק להם אצבעות ולהזדהות עם מאבקם הפנימי באימאמים הרבניים שלהם, אבל זה לא ענייננו. שחרורם החיצוני ,לעומת זאת, הוא ענייננו המובהק.

שכן, כל עוד נמשיך לשלוט בעם אחר – לא נהיה עם ריבוני. גם אם נקום מחר בבוקר ותופרד דת מלאום, ויבוטל הגיור, ויבוטלו חוקי האישות הרבניים כחוקי האישות הבלעדיים של מדינת היהודים.

עם ריבוני הוא ריבונו של עצמו ושל עצמו בלבד. משום כך: כל עוד לא יזכה העם הפלשתינאי לשחרור מוחלט לא ישוחרר העם היהודי ולא יתגשם החזון הציוני.

אי לכך, מוטלת עלינו החובה הציונית להסיר מעל בני העם הפלשתינאי את עולנו ולהתיר אותם מאזיקינו, ולהפסיק להחזיק להם את האצבעות כל כך חזק, כדי שיוכלו לחתום לנו על כל מיני הבטחות והתחייבויות, כדי שנוכל סוף סוף להחזיר להם בביטחון את מה שצריך להחזיר, כדי שישתקמו סוף סוף, ויתמקדו סוף סוף במלחמות התרבות הפנימיות שלהם, ויאפשרו לנו להתפנות לעצמנו ולהתמקד סוף סוף במלחמות התרבות שלנו, ובאה לציון גואלת.

 

 

[1] ראי/ה מלכים ב כא

[2] התגבשותה של היהדות כדת רבנית החלה סמוך לחורבן הבית השני וקיבלה את העיצוב הסופי שלה בתקופת התהוות התלמוד.

[3] כמובן שאין הכוונה לפלורליזם במובן המודרני של המלה

[4] גרשום שלום "מיהו יהודי?" מתוך "דברים בגו"

[5] שם שם

[6] אולם, הצטרפות בדיעבד ללאום חדש איננה יכולה למחוק זהות לאומית קודמת – אדם אינו יכול למחוק את לאומיותו הראשונית – הוא יכול להוסיף עליה זהות לאומית אחרת ולהיות בעל זהות לאומית כפולה או חצויה. "כפולה" במובן הסוציולוגי, "חצויה" במובן הפסיכולוגי)

יהודי רוסי שאינו חבר בכת הרבנית ומגדיר את יהודיותו כלאום הוא אדם בעל לאומיות כפולה ו/או חצויה. האינטרס האישי שלי, כיהודי ריבוני, שאותו יהודי רוסי יצטרף עם ילדיו לתוך המערכת הלאומית היהודית ויחזק את הזרם הריבוני של העם היהודי בארצו ובמולדתו, אך כאדם ריבוני אין לי כל זכות מוסרית לשפוט אותו אם יחליט אחרת. ממש באותה מידה שאין לי כל זכות מוסרית לשפוט את היהודי ה"חד לאומי" שנולד בארץ ישראל והחליט לגדל את ילדיו באמריקה.

היהודי הרוסי שקיבל על עצמו להגר לארץ ישראל לא יפסיק להיות בן הלאום הרוסי, ממש באותה מידה שהיהודי הישראלי שקיבל על עצמו להגר לאמריקה לא יחדל להיות בן הלאום היהודי. שניהם יסתגלו ברבות הימים לעובדת היותם בעלי לאומיות כפולה (או חצויה) לנצח. אם הם יחזיקו מעמד יש סיכוי שנכדיהם יהיו חד-לאומיים "בריאים" ו"משוחררים".אני, למשל, יהודי חד-לאומי. יש לזה הרבה יתרונות (חוצפה ישראלית וכו`). יש לזה הרבה חסרונות (חוצפה ישראלית וכו`). אני אולי פחות גלותי מהדו-לאומי הממוצע. לעומת זאת אני הרבה יותר פרובינציאלי ממנו.

[7] מתוך "נתיבות באוטופיה" למרטין בובר