בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם מְלַאכְתָּן נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי אֲחֵרִים
תָּנוּ רַבָּנָן: `וְאָסַפְתָ דְּגָנֶךָ` (דברים יד יא), מַה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע א ח) `לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ`, יָכוֹל דְּבָרִים כִּכְתָבָן? תַּלְמוּד לוֹמַר `וְאָסַפְתָּ דְּגָנֶךָ` – הַנְהֵג בָּהֶן מִנְהַג דֶּרֶךְ אֶרֶץ, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: אֶפְשָׁר אָדָם חוֹרֵשׁ בִּשְׁעַת חֲרִישָׁה, וְזוֹרֵעַ בִּשְׁעַת זְרִיעָה, וְקוֹצֵר בִּשְׁעַת קְצִירָה, וְדָשׁ בִּשְׁעַת דִּישָׁה, וְזוֹרֶה בִּשְׁעַת הָרוּחַ, תּוֹרָה מַה תְּהֵא עָלֶיהָ? – אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם מְלַאכְתָּן נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי אֲחֵרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סא ה) `וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם`, וּבִזְמַן שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם מְלַאכְתָּן נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי עַצְמָן, שֶׁנֶּאֱמַר `וְאָסַפְתָּ דְּגָנֶךָ`, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמְּלֶאכֶת אֲחֵרִים נַעֲשֵׂית עַל יָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כח יח) `וְעָבַדְתָּ אֶת אוֹיְבֶיךָ`.
אָמַר אַבַּיֵי: הַרְבֵּה עָשׂוּ כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְעָלְתָה בְּיָדָם, כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי וְלֹא עָלְתָה בְּיָדָם.
אָמַר לְהוּ רָבָא לְרַבָּנָן: בְּמָטוּתָא מִינַיְיכוּ, דְּלָא תֵּיתוּ קַמָּאִי, לָא בְּיוֹמֵי נִיסָן וְלָא בְּיוֹמֵי תִּשְׁרֵי, כִּי הֵיכִי דְּלָא תִּטָּרְדוּ בִּמְזוֹנַיְכוּ כּוּלָהּ שַׁתָּא.
אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה בַּר אִלָעִאי: בּוֹא וּרְאֵה מַה בֵּין דּוֹרוֹת רִאשׁוֹנִים לְדוֹרוֹת אַחֲרוֹנִים, דּוֹרוֹת רִאשׁוֹנִים שֶׁעָשׂוּ תּוֹרָתָן קֶבַע וּמְלַאכְתָּן עֲרַאי – זוֹ וָזוֹ נִתְקַיְּימַה בְּיָדָן, דּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים שֶׁעָשׂוּ מְלַאכְתָּן קֶבַע וְתוֹרָתָן עֲרַאי – זוֹ וָזוֹ לׂא נִתְקַיְּימַה בְּיָדָן. (ברכות לה ב)
בר קפרא כועס על שני תלמידיו ושניהם אינם מוציאים שנתם ומתים
הַנְהוּ תְּרֵי תַּלְמִידֵי דַּהֲווּ קַמֵּיהּ דְּבַר קַפָּרָא, הֵבִיאוּ לְפָנָיו כְּרוּב וְדוּרְמַסְקִין וּפַרְגִּיּוֹת, נָתַן בַּר קַפָּרָא רְשׁוּת לְאֶחָד מֵהֶם לְבָרֵךְ, קָפַץ וּבֵרֵךְ עַל הַפַּרְגִּיּוֹת. לִגְלֵג עָלָיו חֲבֵרוֹ.
כָּעַס בַּר קַפָּרָא, אָמַר: לֹא עַל הַמְבָרֵךְ אֲנִי כּוֹעֵס אֶלָּא עַל הַמְּלַגְּלֵג אֲנִי כּוֹעֵס – אִם חֲבֵרְךָ דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁלֹּא טָעַם טַעַם בָּשָׂר מֵעוֹלָם, אַתָּה, עַל מַה לִּגְלַגְתָּ עָלָיו? חָזַר וְאָמַר: לֹא עַל הַמְּלַגְלֵג אֲנִי כּוֹעֵס, אֶלָּא עַל הַמְבָרֵךְ אֲנִי כּוֹעֵס. וְאָמַר, אִם חָכְמָה אֵין כָּאן, זִקְנָה אֵין כָּאן?
תָּנָא, וּשְׁנֵיהֶם לֹא הוֹצִיאוּ שְׁנָתָם. (ברכות לט א)
סעודת הקריעה על נהר דנק (נַח נַפְשֵׁיהּ דְּרַב וּבִרְכַת מְזוֹנָא לָא גַּמְרִינָן)
משנה: הָיוּ יוֹשְׁבִין (לֶאֱכֹל), כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ. הֵסֵבּוּ, אֶחָד מְבָרֵךְ לְכֻלָּן
גמרא: הסבו – אין, לא הסבו – לא. ורמינהו: `עשרה שהיו הולכים בדרך, אף על פי שכולם אוכלים מככר אחד – כל אחד ואחד מברך לעצמו; ישבו לאכול, אף על פי שכל אחד ואחד אוכל מככרו – אחד מברך לכולם`. – קתני ישבו, אף על פי שלא הסבו!
אמר רב נחמן בר יצחק: כגון דאמרי: ניזיל וניכול לחמא בדוך פלן.
כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַב אָזְלוּ תַּלְמִידָיו בַּתְרֵיהּ.
כִּי הַדְרִי אַמְרִי: נֵיזֵיל וְנֵיכוּל לַחְמָא אַנְהַר דַּנַּק.
בָּתַר דְּכַּרְכֵי יָתְבֵי וְקָא מִבָּעְיָא לְהוּ: `הֵסֵבוּ` דַּוְקָא תְּנָן, אֲבָל `יָשְׁבוּ` לֹא, אוֹ דִּלְמָא כֵּיוָן דְּאַמְרֵי `נֵיזִיל וְנֵיכוֹל רִיפְתָּא בְּדוּכְתָּא פְּלָנִיתָא`, כִּי `הֵסֵבוּ` דָּמִי.
לָא הֲוָה בִּיְדַיְיהוּ,
קָם רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה, אַהֲדַר קַרְעֵיהּ לַאֲחוֹרֵיהּ, וּקְרַע קְרִיעָה אַחֲרִינָא.
אָמַר: נַח נַפְשֵׁיהּ דְּרַב, וּבִרְכַת מְזוֹנָא לָא גַּמְרִינָן.
עַד דְּאָתָא הַהוּא סָבָא, רָמִי לְהוּ מַתְנִיתָא אַבְּרַיְתָא, וְשַׁנִי לְהוּ: כֵּיוָן דְּאַמְרֵי נֵיזוֹל וְנֵיכוֹל לַחְמָא בְּדוּכְתָּא פְּלָן, כְּהֵסֵבוּ דָּמִי (ברכות מב ב)
ארבעה מסוממים נכנסו לפרדס גנוסר (רבי יוחנן, רבה בר בר חנה, רבי אבהו וריש לקיש)
אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה: כִּי הֲוָה אַזְלֵיהּ בַּתְרֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן לְמֵיכַל פֵּרוֹת גִּנּוֹסַר, כִּי הֲוִינָן בֵּי מֵאָה, מְנַקְּטִינָן לֵיהּ לְכָל חַד וְחַד, עֲשָׂרָה עֲשָׂרָה. וְכִי הֲוִינָן בֵּי עֲשָׂרָה, מְנַקְּטִינָן לֵיהּ כָּל חַד וְחַד, מֵאָה מֵאָה, וְכָל מֵאָה מִינַיְיהוּ, הֲוָה מַחְזִיק לְהוּ צַנָּא בַּר תְּלָתָא סָאוֵי וְאָכִיל לְהוּ וּמִשְׁתַּבַּע דְּלָא טָעַם זִיוּנָא.
זִיוּנָא סַלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא אֵימָא – מְזוֹנָא.
רַבִּי אַבָּהוּ אָכִיל עַד דַּהֲוָה שָׁרִיק לֵיהּ דּוּדְבָא מֵאַפּוּתֵיהּ.
וְרַב אַמִי וְרַב אַסִי הֲווּ אָכְלֵי עַד דְּנַתּוּר מַזַיְיהוּ.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ הֲוָה אָכִיל עַד דְּמָרִיד, וְאָמַר לְהוּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה, וַהֲוָה מְשַׁדֵּר לֵיהּ רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה בַּאלוּשֵׁי אַבַּתְרֵיהּ וּמַיְתִּי לֵיהּ לְבֵיתֵיהּ.
תרגום חופשי: אמר רבה בר בר חנה: כאשר היינו הולכים אחרי רבי יוחנן לאכול פירות גינוסר, אם היינו מאה – היה כל אחד ואחד מאתנו קוטף ומביא לרבי יוחנן עשרה פרינוסרים (פירות גנוסר), ואם היינו רק עשרה היה כל אחד ואחד מאתנו מביא לרבי יוחנן מאה פרינוסרים. (בכל פעם היינו מביאים לו אלף פרינוסרים) כל מאה פרינוסרים היו ממלאים סל ענק בן שלושה סאים (כארבעים ליטר) ורבי יוחנן היה אוכל (ואוכל ואוכל, ולאחר שסיים את כל אלף הפרינוסרים) והיה נשבע שלא טעם זיון. (והיינו אומרים לו) זיון עולה על דעתך? – אלא אמור `מזון`.
רבי אבהו היה אוכל (ואוכל ואוכל) עד שהזבוב היה מחליק ממצחו (רש`י: מתוך צהלת פנים בשרו מחליק)
רבי אמי ורבי אסי היו אוכלים עד שנשרו שערותיהם
ריש לקיש היה אוכל עד שהיה מורד, ואז היה רבי יוחנן מתקשר לבית הנשיא, והיה רבי יהודה נשיאה שולח בלשים רבים אחרי ריש לקיש, והם היו סוחבים אותו ומביאים אותו לביתו. (ברכות מד א)