אם תרצו, רעיי, אין זו אגדה ולא חלום עובר

אם תרצו, רעיי, אין זו אגדה ולא חלום עובר. הסנה עדיין בוער אך אנו שרפנו את מיטב שנותינו בחולות סיני הלוהטים. בחולות הלוהטים הללו קברנו גם את תאוות עלומינו. יומם ולילה קיימנו בגופנו ובנשמתנו את "וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִם וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר סִינָי וַיִּסְעוּ מִמִּדְבַּר סִינָי וַיַּחֲנוּ בְּקִבְרֹת הַתַּאֲוָה וַיִּסְעוּ מִקִּבְרֹת הַתַּאֲוָה וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר סִין" בחמסין…
אין זו אגדה, רעיי. כבר בסוף שנות השישים של המאה הקודמת נחתנו כמו נסיכים קטנים מפלוגה בי"ת לתוך ארגז החול הקדוש המכונה "סיני". אחוזי תזזית קרבית למדנו להסתער בחולות, ואנו בני שמונה- עשרה בלבד. כל זה אינו משל ולא חלום, זה נכון כְּאור הצהריים אשר היכה אותנו בסנוורים וגרם לנו לבוסס בעיניים עצומות בעקבות משחררי סיני הגיבורים, לוחמי אוגדות הפאר של ברן, שרון ויופה, שהאירו את דרכנו בישימון כמו אורים ותומים.
יומם ולילה היינו מתרוצצים בתוך ארגז החול. מאור ראשון עד אור אחרון היינו מטפסים על הררי דיונות ונופלים. מעולם לא שאלנו למה אנחנו נופלים – רק רצנו לטפס פעם נוספת ונפלנו ורצנו וטיפסנו ונפלנו. לא שאלנו למה אנחנו נופלים. נפלנו. והחולות היו רכים כמו קטיפה.
בהפסקות היינו שופכים את חולות הקטיפה לתוך שקי יוטה. מיליוני שקים מילאנו בחול, והידקנו את השקים הממולאים, והצבנו אותם זה על גבי זה, ובנינו עמדות, מתרסים, שוחות, מחפורות, מוצבים, ארמונות-חול. חומות של חול מהודק על חול רך. וכשהפגזים היו נופלים קלטו השקים הממולאים חלק מהרסיסים הרבים והצילו חלק מהחיים של חלק מאִתנו.
אף-על-פי-כן ולמרות הכל, רעיי, אם תרצו לא היו הדברים מעולם. מעולם לא השכמנו עם שחר לחניון הסינרמה ביד-אליהו, ומעולם לא חיפשנו באפלת הסינרמה את האוטובוסים של הגדוד שלנו הממתינים בין מאות האוטובוסים היורדים לסיני עם שחר. מעולם לא חצינו את הנגב לפני זריחה וחנינו בשקם אל-עריש בשמונה בבוקר. מעולם לא נסענו משקם אל-עריש וחנינו ברפידים, ולא נסענו מרפידים וחנינו בטָסָה. מעולם לא נסענו מטסה לאורך ציר עכביש, ציר טרטור, ציר לקסיקון, ציר ספונטני וציר מאדים. מעולם לא חנינו על גדת התעלה במוצב חיזיון, מוצב כישוף, מוצב מפרקת, מוצב פורקן ומוצב לקקן. מעולם לא נסענו ממוצבי התעלה וחנינו במדבר סין, בחמסין, ולא נסענו ממדבר סין, בחמסין, וחנינו בחווה הסינית. מעולם לא נסענו מהחווה הסינית וחצינו את התעלה מערבה, וחנינו בפאיד אשר בגושן בואכה אפריקה. מעולם לא נסענו מאפריקה וחנינו בקילומטר ה-101 בואכה קהיר. מעולם לא נסענו מהקילומטר ה-101 וחזרנו למדבר סין, בחמסין, וחנינו בשקם אל- עריש, בציר עכביש, בחווה הסינית, בסינרמה…
אבל אין זו אגדה, רעיי. עדיין שמור עִמי פנקס היוצא צבא שלי, ושם, למרגלות תמונת עלומיי, מוטבע מספרי הצבאי: 2-0-5-2-5-0-6. "מחזור פנטום" כינו את שנתון הגיוס שלנו, על שם מטוס הפנטום החדיש שהחליף את המיראז` שרכב על ענני הכבוד בשנים שלפני-כן. לוחמי ששת הימים נקראו "מיראז`ים", ואילו אנחנו, הצעירים, נועדנו להיות לוחמים הרבה יותר מתוחכמים. פנטומים נועדנו להיות. פוסט-מיראז`ים…
תרצו או לא תרצו הזמן טס במהירות שוברת קול, וכבר חלפו למעלה מ-46 שנה מיום הגיוס שלי, ומזה כמה שנים שאני חונה בערבות מואב על ירדן יריחו. בתחנה הסופית של כל מסעות בני ישראל.
מאז ומעולם שימש חניון ירדן יריחו כתחנה-סופית זמנית של כל הנודדים במסע האינסופי לארץ ישראל. בתחנה זו מתרככים חלק מהגברים הלוחמים, ומתחילים לקיים הלכה למעשה את "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי …". חלק מהם מתחילים אפילו ללמוד תורה.
הזמן מול הר נבו זורם בסהרוריות רגועה יותר מהזמן מול הר סיני. זוהי סהרוריות אחרת, פחות מסחררת, ויש בה כדי לרכך גם את הלוחמים הקשוחים ביותר, ולהביאם לידי עיסוק בשאלות הרוח המרחפת בין הר נבו וים המוות.
ברקע ממשיכים להישמע פיצוצים וליפול פגזים, ממש כמו לפני ארבעים שנה. כל החונים בערבות מואב מתורגלים היטב בקולות הנפץ לסוגיהם. כולם יודעים להבחין מתוך שינה בין צליל יציאת פגז לצבאותם לצליל יציאת פגז לצבאותינו. כולם בוגרי קורסים רב-שנתיים בראיית קולות. אף אחד מהם כבר לא טורח למלא שקי חול בהפסקות שבין הפגזה לפיגוע. גם אני כבר לא מטריח את עצמי עד כדי כך. עם השנים הצטרפתי ליחידה המובחרת של אלו שתורתם אמנותם וזכיתי שמלאכתי תיעשה בידי אחרים.
מכאן, מערבות מואב על ירדן יריחו, אני הוגה יומם ולילה ביומניי הצבאיים. תוך כדי הגייה אני משדרג לשפת התורה את מסעי הכיבוש וההגנה שעברו עלי. כיאה למי שתורתו אמנותו אני לומד להפוך את כל הנו"ן-צדי"קים הצבאיים ביומני לנקודות ציון שמימיות. כל תרגילי האש שתרגלתי לא היו אלא תרגילי מלחמתה של תורה. כל המקלעים והמרגמות שבהם יריתי לא היו אלא פסוקים וסוגיות ומדרשים. אלפיים מאה שלושים וארבעה (2134) ימי הצבא הרשומים על שמי בשלישות הראשית אינם אלא ימי תלמוד תורה מפוארים.
——————————————————————————-
אם תרצו, רעיי, לא היתה זו אגדה אלא הלכה למשה מסיני. תורתי היא אמנותי משכבר הימים, ומעולם לא הייתי סתם חייל גשמי בסתם צבא כיבוש כוחני. יומם ולילה אהגה בתורה בעזרת אמצעי ראיית לילה משוכללים וסודיים. פת במלח אוכל, מים במשורה אשתה ובעפר אתפלש. דגמ"ח משופשף לגופי הנערי, משקפי-אבק לעיניי, ואני מתאבק יומם ולילה.
פעם ביממה, בדממה, אני מנתק את כל מכשירי הקשר ושוקע במצולות. אחרי שעות של ירי ללא הפוגה, כשראשי נמלא צלצולים, אני נועל את כל המדפים וצולל בים התורה.
פעם ביממה, בדממה, אני רואה קולות מלחמה. צינור צלילה שראשו מגיע לשמים מחובר למשקפי האבק שלי ורוחות הקודש משתוללות ומתיזות עליי חול. החול מאפיל על ים התורה הכחול, ואני שוקע במצולות וקורא "ממעמקים קראתיך" מבלי לשמוע את קולי.
פעם ביממה, בדממה, אני רואה את קולי עולה ממעמקים, ורואה את נהימות שרשרות הטנקים ואת מפץ הפגזים ואת לחישת הנותבים באפלה, ואני רואה את אינספור צהלות ה"אש אש אש!" של אחיי המאושרים שזכו, כמוני, להתעלות ולראות את הקולות.
והטנקים אונסים את החולות.
אני חוזר שנית: הלוחמים רואים את הקולות והטנקים אונסים את החולות.
הטנקים מהדקים את החולות לאדמה ורוכנים קדימה בלהט. הקנים שלהם מזדקרים בפראות כלפי השמים, והשרשראות נוהמות. בחולות המתפתלים נחרצים חריצים של כאב, ומסך רועד של אדים שקופים מיתמר מהחולות לשמים. כל המדבר כמו עולה באש מבעד למסך הדומע. כל המדבר בוער ואיננו אוכל.
לפתע מגיחים שני פאנטומים מתוך האופק הכחול, מנתצים את מסך האדים, ונעלמים בקול דממה דקה. רק אחרי דקה ארוכה מתגלגל קולם השבור. מלוא כל הארץ רעמוֹ. רודף אחריהם לנצח.
פאנטומים אינם טנקים מעלי אבק. הם גם לא אלים יעילים. הם מהירים מדי. שומעים את קולם רק אחרי שהם נעלמים.
האדים, לעומתם, מיתמרים בקצב סביר יותר. דרכם אנו יכולים לבעור באיטיות יחסית, ולכאורה לא להיות נאכלים…