אזהרה: כל דמיון בין האגדה שלפניכם לבין המציאות ההסטורית האמיתית הוא שערורייתי ומסוכן. האמת ההסטורית, כידוע, עולה אך ורק מתוך אגדות חז"ל על התנ"ך)
לפני שנים רבות היה מקדש שילה להיכל האהבה הגדולה של בני ובנות ישראל. בקודש הקודשים של היכל אהבה זה חיו באושר ובשלוה האלה צְבָאוֹת והאל יהוה. רבבות עולות ועולי רגל אהבו לבוא למקדש שילה, ולהשתלב בעונג רב בפולחני הפריון והאהבה המתחוללים יומם ולילה בין האלה צְבָאוֹת והאל יהוה. השתלבותם היתה כה עוצמתית עד שמרביתם הפכו זמנית לכוהנים ולכוהנות. רוב עולות הרגל הפכו לכוהנות צְבָאוֹת, ורוב העולים היו כוהנים ליהוה.
בשיאו של כל אחד מפולחני האהבה והפריון התחוללה סצנה אחרת מתוך עשרות חזיונות "שיר השירים" אשר שרו צְבָאוֹת ויהוה זו לזה וזה לזו בקודש הקודשים. כל חזיונות שיר השירים, ללא יוצא מן הכלל, הסתיימו בשבועת האהבה שהשביעה האלה צְבָאוֹת את כל הגברים שנבראו בצלם יהוה – "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנֵי יְהֹוָה בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ".
במשך כל השנים המאושרות שבהן היה מקדש שילה להיכל אהבה, ידעו כל בני יהוה וכל בנות צְבָאוֹת מה זאת אהבה. במשך כל השנים הללו לא כפה אף בן יהוה את האהבה על אהובתו עד שתחפץ. בימים ההם לא היה אונס בישראל – איש הישר בעיני אהובתו עשה, עד שהעיר את כל אהבתה, ועד שעורר את כל תאותה, ועד שתחפץ.
יום אחד השתלט על מקדש שילה כוהן סגפן וזעפן בשם עֵלִי שאסר על גברים ונשים לשיר את שיר השירים בקודש הקודשים. הוא הכריז על שירת האהבה הארצית כעל שירת תועבה, ועל דרך גבר בעלמה כעל מעשה זימה. מיד לאחר מכן הוא הורה לנתץ את כל צלמי העירום של יהוה הנחשק, ולעצב במקומם מאות צלמים אפלים של יהוה קנא ונוקם המעוצב בצלמו הזעפני והסגפני.
כדי לוודא שיהוה החדש יחיה בבדידות מתנזרת ולא יתגעגע אל אהובתו המשוקצת, ניתץ עלי במו ידיו את כל צלמי האלה צְבָאוֹת. הוא לא הסתפק בכך וגירש משטח המקדש את כל כוהנות האלה צְבָאוֹת, ואסר על כל הנשים לבוא אל הקודש, ולהשמיע את קול ערוותן. כך הפכו כל הנשים הצְבָאוֹת לנשים הצֹבְאות.
לא חלפו שנים מעטות ועלי הסגפן והזעפן הזדקן. על מקדש שילה השתלטו שני בניו המושחתים, פינחס וחופני, שהתעללו בנשים הצֹבְאוֹת, כמו שנאמר (שמואל א ב כב) "וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד וְשָׁמַע אֵת כָּל אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן בָּנָיו לְכָל יִשְׂרָאֵל וְאֵת אֲשֶׁר יִשְׁכְּבוּן אֶת הַנָּשִׁים הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד". מאז ועד עצם היום הזה צֹבְאוֹת הנשים על פתח האוהל המוּעַד לפורענות, מתוך אמונה ותקוה שישוב להיות מקדש האהבה של האלה צְבָאוֹת והאל יהוה.
אבל לנגד עיניהן הופכות כל צְבָאוֹת האהבה הרחומות לצִבָאוֹת שנאה מזוינים, הרודפים אחרי אילות וצְבָאוֹת, ומבריחים אותן אל מעבר להרי הבשמים. לנגד עיניהן הקרועות מתיר כל יהוה מצוי את בשר האילות והצְבָאוֹת, ומכלה בהן את חיציו המדממים. עד עצם היום הזה לא חי אף יהוה באושר, ואף יהוה לא יודע מה זאת אהבה…
—————————————
קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה, וביום ההוא תצא חנה מתוך מחנה הנשים הצֹבְאוֹת, ותקרע את פתח האוהל המוּעַד לפורענות, ותשיב עטרה ליושנה. ביום ההוא תשיב האֵלה צְבָאוֹת לחיקה את האל האובד יהוה, ותחדש ימינו כקדם בלב מקדש האהבה.
מיום זה ואילך לא ייאמר עוד בישראל "מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, לא היה אדם שקראו להקדוש ברוך הוא "צְבָאוֹת" עד שבאתה חנה וקראתו "צְבָאוֹת" (בבלי ברכות לא ב)… כי זאת ייאמר בישראל מיום זה ואילך: "מיום שהחריב הקדוש ברוך הוא את מקדש האהבה, לא היה אדם שהתייחס אל יהוה כאל אהובה האבוד של האלה צְבָאוֹת. עד שבאתה חנה והשיבה לחיק האלה צְבָאוֹת את האל האובד יהוה, והזכירה לכולנו מה זאת אהבה…
