אנחנו שפוטים של הסדר
כאנטי תיזה לכל מחפשי החטא ניתן להתמקד בהיבט של חוסר הפשר שבספור נדב ואביהו – החיפוש הפרשני דרשני מחקרי אחר סיבת מותם של נדב ואביהוא מבטא חיפוש אחר "סדר", ההנחה שיש "סיבה" מניעה ויוצרת מוטיבציה מתוך הנחה נוספת שאי שם בתוך הטקסט מסתתר ההסבר לדבר הנורא.
החיפוש הזה מניח כמובן מאליו שמדובר כאן בחטא ועונש. תורת הגמול המקראית נוכחת חזק מאוד בתורה אבל ניתן רק להניח שהיא נוכחת בכל טקסט שהוא , שאז ידינו כבולות ואנו נמצאים סתומי פיות.
תחושת הנוכחות של תורת הגמול בפרשה היא תוצאה של מסורת פרשנית רב דורית – ואולי בכלל הספור בא לאתגר את תורת הגמול, או לחקור אותה, יחד עם זאת הקושי של הלומד כאן הוא רב ביותר. בהיותנו "שטופי מוח", קשה לנו להעלות בדעתנו שמא יש בסיפור נדב ואביהוא היבט לא מסודר, לא רציונאלי , ה"תקוע" בלב לבה של תורת הכהנים הכה מסודרת וממודרת? נקודת המוצא של "הסדר" עומדת בניגוד לנקודת המוצא של "הפרת הסדר": שתי גופות שהופכות לאפר מובלות על או בתוך בגד שלא נפגע, משהות לכאורה את הרצון לקרוא כנגד הסדר האלוהי. האש שלפני רגע הייתה אש רצון, הופכת להיות אש זרה, עשן הקטורת העולה מהמחתות מגביר את העירפול – הרי הקטורת עצמה נועדה לבלבל , לערפל, להסתיר את הריח הנוראי- ריח הדם והבשר- וגם כאן יש מעין מסך עשן ספרותי המיתמר מעל הגוויות השרופות של הבנים. והחיפוש אחר משמעות קוהרנטית עולה בעשן.
בפולחן שהוא חוק, מתבקש שהאל גם הוא יהיה בעל אופי חוקי מסודר ורציונאלי, כאן נדרש הרהור בדבריו של רודולף אוטו אודות זה שאודותיו לא ניתן להרהר. אותו mysterium tremendum, מפחיד מטיל מורא ומושך גם יחד. מה מרגיש היחיד בחוויה הדתית? לדברי רודולף אוטו – מציאות מולה מרגיש היחיד יראה, ענווה, חוסר אונים וחוסר הבנה – מולידה את הקדושה[1]. הספרות של החוויה הדתית משופעת בהתייחסויות לפחד ואימה שהציפו את אלה שפגשו פנים אל פנים עם גילויי אותו "מיסטיריום טרמנדום", פחד זה מקורו בפער ובתחושת הנפרדות החמורה של האדם מהאינסופיות האלוהית.
במקרא, אלוהים מתגלה לעיני משה באש הבוערת בסנה – אש מובדלת מתלקחת מתוך עצמה (כמו האש בסיפור אליהו ונביאי הבעל) המקרינה אור ולהט מתוכה על כל סביבתה. משה אינו יכול לעמוד בעצמת האור והלהט הקורנים מן האש הקדושה הנבדלת מכל חומריות ארצית, הוא מרגיש ויודע שאם יתקרב צעד אחד יותר מן המותר לו – יישרף. ואם יביט אל לבת האש – יסתנוור. אבל האש שבערה בסנה והקרינה על סביבותיה אור ולהט נועדה לכך שמשה יראה, שיתקרב עד גבול המותר – (התקרבות אפשרית)- שיתקדש. להתקרב מאוד מרחק אפשרי… זוהי התנועה הכפולה של קרוב רחוק המגלמת בתוכה את המתח הפנימי של "הקדושה". עמידתו של משה מול הסנה הבוער היא מעין מודל שעל פיו מתפרשים כמה מעמדים מרכזיים שבהם נחוותה הזיקה בין אלוהים לנביאיו, לכוהניו ולעמו. במעמד הר סיני ובמעמד חנוכת המשכן במדבר הופיעה האש הפלאית שסימלה את נוכחות אלוהים בקדושתו. ואולי אש זו קשורה לאור הראשון שבו הופיע אלוהים כבורא עולמו. האש הבוערת מעצמה והמקרינה להט ואור הגוברים על כל אור ולהט מסמלת כאמור את ההופעה הישירה של אלוהים הנצחי בעשייתו. גם בהיבט זה של הופעת הקדושה כעוצמה יוצרת גלומה אותה סתירה פנימית – כי העוצמה היוצרת היא גם עוצמה הורסת, וזאת כאשר הקרבה בינה ובין היצירה שהובדלה לקיומה העצמי גדולה מידי והמחיצה המבדילה נפרצת (כמו שאומרים בחסידות). מכאן אותה כפילות קיצונית בהתייחסות האלוהים ה"קדוש" אל עולמו, המובלטת עד כדי סתירה בהופעת האלוהים על הר סיני כאל קנא ונוקם באויביו, וכאל עושה חסד לאלפים לאוהביו[2].
התמונה – טייק שלי על יצירתו של gavin turk, נווד – nomad
[1] "הקדושה מפיעה ונוכחת כעוצמה מוחלטת , שהרואים והחשים אותה אינם יכולים להתעלם ממנה. היא מטילה מורא הכופה את "ההרחק", ובה בשעה מושכת להתקרב אליה מתוך הערצה., שהיא צורתה העליונה של האהבה המתמסרת. ההתקדשות היא התוצאה, היא ההתרוממות לדרגת הויה המעוררת בבני אדם שלא השיגו אותה הרגשה של מורא ושל הערצה כלפי אלה שהישיגוה". (אליעזר שביד, סידור התפילה, פילוסופיה, שירה ומסתורין,ידיעות אחרונות, 2009,עמ` 177)
[2] שם ,177-178
