בראשית פרק מו
ב) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי:
(ג) וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל־תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי־לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם:
(ד) אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם־עָלֹה
בפעם השלישית בחייו חווה יעקב התגלות. בכל פעם בצמתים מרכזיות בחייו – אלהים נגלה אליו. בפעם הראשונה בברחו מפני עישו, בחלום הסולם בדרך לחרן, מארץ כנען.
בפעם השניה בחזרה לארץ כנען – במעבר היבוק.
ועכשיו שוב – בירידה מארץ כנען, למצרים – סמל מקראי וחזלי של צר, מצור וצורר – אלהים נגלה אליו ואומר לך – אני יורד איתך , אל תדאג. הספור של התהוות העם בגולה מסופר שוב, המיתוס של מצרים כרחם הגדולה,
כמדגרה וכאינקובטור ליצירת עם דווקא מתוך ירידה, ושכחת האל.
אלהים מציג את עצמו אנכי האל, אלהי אביך אל תירא מרדה מצרימה. אולי הוא חושש שהירידה תשכיח אותו … ולכן הוא מבטיח אני יורד איתך. לכאורה, למה יעקב צריך לפחד? הרי הוא הולך לפגוש את בנו האהוב ?
ואולי יעקב אינו ירא – אלא האל ירא שמא ישכח?
ואני שומעת את הכותבים של הטקסט הזה ושל פרשני הדורות האומרים :
בכל מקום שגלו ישראל כביכול גלתה שכינה עמהם, גלו למצרים שכינה עמהם שנ` הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים (ש"א ב כז), גלו לבבל שכינה עמהם שנ` למענכם שולחתי בבלה (ישעיה מג יד), גלו לעילם שכינה עמהם שנ` ושמתי כסאי בעילם (ירמיה מט לח), גלו לאדום שכינה עמהם שנ` מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה (ישעיה סג א). וכשעתידין לחזור כביכול שכינה חוזרת עמהן שנ` ושב י"י אלהיך את שבותך (דברים ל ג) אינו אומר והשיב אלא ושב.
ודודו פלמה מוסיף – אלהים כאן, הוא האני מלא האשמה של יעקב, על שהפקיר את יוסף.
