התיאולוגית אליזבת דודסון גריי(sacred dimensions of women`s experience – )
אומרת :"גוף הנשים הוא המקום בו הכי קשה לנשים למצוא קדושה. החברה מלמדת אותנו שעלינו להיות מושלמות, ואנחנו גדלות ומתבגרות עם האכזבה מכל פגם הפוגע בצורה הנשית. "
גם הדגש על דם הוסת (בפרק טו, 1 9-24) נראה כמקנה את אותה התחושה. אם נסרב לקבל את התפיסות שהפנמנו ואת ההנחות הפטריארכליות אודות הוסת, נוכל לייצר מבט עכשווי נושא טעון זה.
מה שהתורה מכנה `טמא` או `טהור` אינו קשור כלל לניקיון. ולמרות שנדמה כך אלה מילים פולחניות שמציינות רק את מי שיכול או שאינו יכול להיכנס למשכן.
הטמאים הם `טאבו` – לא מושג שלילי; אינם יכולים להיכנס למקום הקדוש, והדבר שגרם להם להיות במצב זה – גם הוא טאבו.
אנתרופולוגים מציינים שטאבו זאת שיטה חברתית שבה אובייקטים מסויימים או בני אדם הם קדושים או ארורים. מה שמעורר כמובן פחד ויראת כבוד. דם הוסת מסמל הופעה של כוח חדש שהוא `MANA", שהוא קדוש.
טאבו מבטא את ההרגשה שיש כאן משהו מיוחד, כוח קדוש – והתגובה שלנו אליו צריכה להיות מאד זהירה. (וושבורן, WOMAN SPIRIT RISING)), מסר מעורב של פחד ממגע והימנעות מלווה בעצם את כל קטעי התורה העוסקים בדם. מדם צריך להימנע באכילה וביחסי מין, אבל הוא גם מכפר על הקהילה כפי שראינו בתורת הקרבנות. דם הברית קושר את האינידיבידואל הילד הזכר לברית הישראלית. הדם מקיים חיים אבל גם מסכן אותם, הוא המדיום של המגפה/המוות או של הלידה. וכך הדם כמו הרבה סמלים אחרים הוא בעל תכונות כפולות ונושא בחובו את הפוטנציאל הכפול של לידה והתפוררות, טהרה וטומאה.
כך גם בהקשר לדם הוסת. עלינו לדחות את הקשר השלילי לטאבו, ולגלות את ההיבט החיובי והקדוש. לבטח, תרבות שיש לה ברכות לכבוד הליכה לשירותים, חייבת שתהיה לה ברכה לכניסה וליציאה ממחזור הוסת. מאחר ויוצרי הברכות היו גברים, שלא רצו לדמיין אפילו ברכה שכזאת, עלינו לייצר כזאת. להיות מודעות למיסתורין החיים והמות שמצוי בגופנו, למרות שנשים רבות חוות כאב ואי נוחות – זאת גם חוויה של עצמה ושל כח. עלינו לדחות את תחושת הלכלוך ולדעת שתקופת המחזור היא תקופה של הטענות בסוד החיים עצמם סוד של חיים ומוות .
(ט) גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר וְעַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת: …. (יא) גַּם אַתְּ בְּדַם בְּרִיתֵךְ שִׁלַּחְתִּי אֲסִירַיִךְ מִבּוֹר אֵין מַיִם בּוֹ: ( זכריה ט ט )
הטקסט מדגיש כי הדם הוא הברית , הפנייה המטפורית לעם ישראל כאל בת השותפה לברית – ברית הדם; על ידי דם הוסת, מרגע הבגרות המינית ועד הזמן בו הדם פוסק, והחכמה העמוקה מתגלה…
דם הוסת הוא דם הברית, בדיוק כפי שהדם של ברית המילה הוא דם של ברית. גם לנשים יש `ברית`…החתומה בבשר: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו (בראשית יז יט). לא רק פעם אחת בגיל שמונה ימים, אבל בכל חודש בחדשו, ודווקא הפרק הזה העוסק במצורע – מזכיר לנו זאת.
