בדמייך חיי
נשים רבות `מככבות` בפרשת שמות : שפרה ופועה המיילדות; בת לוי; אחות משה; בת פרעה ונערותיה; שבע בנות כהן מדיין, וביניהן ציפורה; והנשים המנצלות את שכנותיהן המצריות. פתיחת החומש השני בחמשת חומשי תורה, חובקת נשים רבות.
המשותף לנשות פרשת שמות הוא עיסוקן האמיץ בהצלת חיים. המיילדות מצילות את הזכרים העבריים מסכנת הכחדה, תוך שהן מסכנות את חייהן, אחות משה, אמו, בת פרעה ונערותיה, המתמסרות להצלת חייו של משה התינוק, וגם הן עושות זאת תוך סיכון חייהן. האחיות המדייניות מושיעות את משה הפליט שברח ממצריים, וציפורה מצילה את משה ואת בנם במפגש הפלאי במלון.
קבוצת הנשים העוצמתית שלפנינו, בעלת אופי בראשיתי, מהדהדת ומזכירה את נשות ספר בראשית. אלו נשים אקטיביות, פותרות בעיות ולוקחות אחריות אדירה על המציאות. תחילת ספר שמות עוד משמרת את הנשיות האקטיבית, אך זו תלך תימוג בקרוב. לא נשמע על יוכבד או על שפרה ופועה, גם צפורה שמלה את בנה תדחק, תעלם ואולי תגורש.
בספרות התלמוד, מנסים החכמים לעשות תיקון מסוים להשתקה, והמדרש מחזיר לחיים את שפרה ופועה ההופכות ליוכבד ומרים או ליוכבד ואלישבע, חז"ל גם מחתנים את מרים ומציעים לה חיים ארוכים. אבל גם במדרשים מוקטנות נשות שמות והופכות ממושיעות ל`אשה היהודיה של…` האשה היחידה שתשרוד בקושי את העלמת הנשים המושיעות של ספר שמות היא מרים. אכן, מרים תצטרע, וחז"ל אף `יחתנו` אותה עם גברים שונים, אבל האגדות על בארה ומימיה מחלחלות ומקעקעות במקצת את ההשתקה של נשות שמות.
יחזקאל טז – רטוריקה של חשיפה – אישה ללא שם/ הפטרת שמות עפ מסורת יהודי תימן
——————————————————————————–
מסורות שונות יש להפטרת ספר שמות. יש הקוראים בירמיהו פרק א, ויש בישעיהו כז, המספרים על ניסי מצריים, מסורת יהודי תימן גורסת שמפטירים ביחזקאל טז – המתחילה בפסוק (יחזקאל טז, ב): "בֶּן אָדָם הוֹדַע אֶת יְרוּשָׁלִַם אֶת תּוֹעֲבֹתֶיהָ". הפרק מתאר את לידתו של העם במשל מצמרר על תינוקת המושלכת בשדה רגע לאחר לידתה, וגבר ש`עובר עליה`, מציל אותה, ואומר לה `בדמייך חיי… בדמייך חיי`, ולמרות זאת האשה הנושעת מועלת באמונו של מושיעה.
במשנה במסכת מגילה קובע רבי אליעזר `אין מפטירין בהודע את ירושלים` . ואכן, רוב עדות ישראל בחרו שלא להפטיר ביחזקאל טז. רק יהדות תימן שימרה את המנהג הקדום לקרוא את פרק זה (או חלקו) כהפטרת פרשת שמות.
נעיין בכל הפסוק הראשון בפרק טז ביחזקאל: `בֶּן אָדָם הוֹדַע אֶת יְרוּשָׁלִַם אֶת תּוֹעֲבֹתֶיהָ, וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יהוה לִירוּשָׁלִַם מְכֹרֹתַיִךְ וּמֹלְדֹתַיִךְ מֵאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי אָבִיךְ הָאֱמֹרִי וְאִמֵּךְ חִתִּית`
רבי אליעזר, בדעת יחיד, אוסר להודיע בצבור את `תועבות ירושלים`, ולדבר במוצאה הנחות מאב אמורי ומאמה חיתית. סיפורים `קשים` אלה הם סודות משפחתיים ששומרים בבית או בבטן אבל לא מכריזים עליהם בחגיגיות בבית הכנסת.
ואכן, התלמוד הירושלמי מספר : מעשה באחד שהפטיר בהודע את ירושלם את תועבותיה אמר לו ר` אליעזר ילך אותו האיש וידע בתועבותיה של אמו ובדקו אחריו ונמצא ממזר .
סיפור זה מגלה לכאורה לפי תומו כי תועבות ירושלים קשורות בחטאים מיניים של אישה. יחזקאל טז מציע ספור בגידה וניאוף של אישה נשואה שילדה ממזר. מה שמחזק קריאה זו הוא הפועל `הודע` המהדהד את הידיעה הארוטית, ומציע אמירה נחרצת בגנות ירושלים היא האשה.." הספור הזעיר מהתלמוד הירושלמי חושף אגב אורחא, את מנגנוני הכוח הרבניים ואת דרכם לכפות את עמדתם על ידי פשפוש במוצאו של אותו אדם, בדיוק כפי שיחזקאל מפשפש במוצאה של ירושלים, ומוציא עליה שם רע.
הדם הנשי לעומת הדם הגברי
———————————
ההפטרה מיחזקאל טז מכוסה בתחילתה בדם הלידה. הדם הוא כוח החיים הנשי. אישה נולדת בדם ויולדת בדם. הדם הוא גם צבע הנילוס המקולל בדם התינוקות הנרצחים, ובעונש מכת דם. בהמשך הדרך מגיעה `עת דודים` לאותה תינוקת, והגבר ש`עבר עליה` וראה אותה מתבוססת בדם, גואל אותה (פסוקים ח-יא): ואֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ נְאֻם אֲדֹנָי ה` וַתִּהְיִי לִי, וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ וָאֲסֻכֵךְ בַּשָּׁמֶן, וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי…".
יחזקאל טז הוא פרק העוסק בחשיפה. חשיפה של התינוקת הנערה המתבגרת והאישה הנואפת. המבט החושף הוא מבטו של האל. הקורא רואה רק את מה שיהוה מרשה לו לראות. יש פה סיפור על זוג. הדמות הנשית ויהוה. ועל פניו של המספר יש מסכה. הוא אינו נחשף, אבל אנחנו יכולות לחשוף אותו דרך קריאה זהירה וקפדנית, תהיה זאת הקפדנות שלנו מול הקפדנות שלו.
הפרק שלפנינו כתוב בשפה לעומתית: `אני ואת`, כאשר `אני` מייצג את יהוה, ו`את` מייצג את הדמות הנשית – ירושלים. הוא סובייקט היא אובייקט. לאורך הפרק איננו יודעים מה היא חושבת, מה היא מרגישה, מה היא נקודת המבט שלה, ואפילו לא מה שמה. אילמת ושותקת, נעשים בה מעשים וקולה לא יישמע. קולן של נשות פרשת שמות כה עז ועוצמתי, שיחתן ברורה וצלולה אל מול השתיקה הרועמת של האישה בהפטרה.
מקריאת הפרק נלמד כי יהוה מתייחס אל האשה-ירושלים רק כאשר גדלה הנערה ובאה "בעדי עדיים" – כלומר, סימני המין נראים עליה, אז הוא פורש כנפו, מכסה את ערוותה – שלא תהייה לאחרים, והיא הופכת לשלו . רק אחרי שסימני המין נראים הוא שוטף את דמה ומלביש אותה . והציווי `בדמייך חיי` אינו עוסק בטיפול, הצלה, או שמירה אלא בברית הדמים עם יהוה.
צפורה המלה את בנה במהירות בחדות ובחריפות ובכך מצילה גבר ממוות, היא זאת שבעצם מאפשרת את יציאת מצרים, הגאולה הברית או הנישואין נחתמת כאן בדם.
לעומת חתן הדמים בסיפורה של ציפורה, הרי הדמים ביחזקאל טז, גורמים לזיהום שמצריך טיהור פולחני. הדם נקשר כאן עם בושה, עם עירום ואולי עם עריות, והגוף הנשי מתקבל כ`ראוי` רק לאחר ש`מנקים` אותו ומלבישים אותו. הרטוריקה של הגוף מתמקדת בעירום, בדם, במאפיינים הפיזיולוגיים של הנשיות, מחפיצה את התינוקת /ילדה/אישה ומתייחסת אל הגוף הנשי כמוכתם ומלוכלך, אבל גם נחשק. לעומת `הלכלוך הנשי`, היופי המשתקף בקישוטים ובתכשיטים מעיד על כוחו וכבודו של הבעל.
האישה בפרק זה מוצגת דרך מושגים של טומאה ובושה, ומוצבת מחוץ לגבולות החברה – משם היא באה, נטושה בשדה, ולשם היא תוחזר אם היא תפרוץ את גבולות המיניות.
פענוח ה`דרשה`, הקשר בין הפרשה להפטרה, מציג במקרה שלפנינו קונפליקט עז ביחס לגאולה נשית. הנשים האמיצות של הפרשה נמחקות כליל בהפטרה. אם בפרשה הניצול היה משה והמצילות היו הנשים, בהפטרה הניצול הופך לתינוקת ממוצא מפוקפק, שנעשית לילדה/נערה הנבעלת על ידי המציל שלה, ובהיותה חסרת הכרת תודה בוגדת בו ונענשת באלימות ובאכזריות נוראות.
ניתן לומר שהנשים של פרשת שמות; המיילדות, מרים, יוכבד, בת פרעה, צפורה בת יתרו, נשים מכל המעמדות פשוטות עם נסיכות וכוהנות יהודיות ושאינן יהודיות, כולן נרתמות להציל את עם ישראל – ומייצגות ארכיטיפ נשי כעין ישות של אלה גדולה, נמחקות בכוח על ידי ההפטרה.
הטקסט המכונן הנקשר בתודעתנו עם יציאת מצרים היא ההגדה של פסח. וגם בה, ברוח ההפטרה, לא נזכר חלקן של הנשים.הנה כי כן, ספר שמות על נשותיו הגדולות נמחק מההגדה, ההפטרה מיחזקאל טז נכנסה אליה. כך מדחיקים, משנים ומתעלמים ממסורת הנשים הגדולות של התורה.
