דב שפריר האפוטורופוס הראשון על נכסי נפקדים, מתבטא בנחרצות נגד הביזה שאחרי ותוך כדי מלחמת השחרור, בשלהי אוגוסט 1950:
"בריחתם המבוהלת של התושבים הערבים בהמוניהם ונטישת רכוש עצום הכולל אלפי דירות, חנויות ובתי מלאכה; הפקרת תבואות בשדות ופרי בגנים, פרדסים וכרמים, העמידו את היישוב הלוחם והמנצח בפני פיתוי חומרי חמור. הרגשת היתרון של מעטים מותקפים שעמדו על נפשם וניצחו את הרבים התירה, כביכול, את ההנאה משלל האויב, ויצרי הנקמה והפיתוי החומרי הכשילו רבים. אכן ההיסטוריה חוזרת על עצמה בכל הנוגע ליצר לב האדם. בדברי ימי עם ישראל נמסר, בפשטות ובבהירות, ללא כיסוי
כלשהוא ולפי הכתובת המלאה: "וימעלו בני ישראל בחרם, ויקח עכן בן עמי, בן זבדי, בן זרח, למטה יהודה, מן החרם" .
משה סמילנסקי כתב בהארץ ב 1949 – "מתברר שהירושה שהורישו למדינתנו 440 הכפרים הנטושים, היתה גדולה. 5.2מיליון דונם פלחה, ובהם שטחים עצומים של תבואה, 000,150 דונם זיתים, 000,90 דונם פרדסים, 000,20 דונם כרמי גפן ואלפי דונם עצי פרי שונים. כיצד התייחס הציבור לירושה זו? בולמוס של חטיפה אחז את כל התושבים. קבוצות וקיבוצים, אנשים, נשים וטף, הכל עטו על השלל. דלתות, חלונות, משקופים, לבנים, רעפים, מרצפות, גרוטאות וחלקי מכוניות …"
על מה אני אמורה לחשוב כשאני קוראת את הספור ביהושע ז` –על הענישה הקולקטיבית, ועל הענש אכזרי מידי מה צריך להדאיג ולהפחיד אותי יותר – הסיפור או האזהרה שבצידו?
אחרי הזעזוע ממעשה הרגימה הקולקטיבי – אני מבינה שמדובר במה שקורה לנו במלחמות. ובמה שקורה לנו עכשיו. וכשקוראים את השפה המלבינה בה השתמשו הכותבים דאז (וגם היום) – זה עוד יותר כואב. "הפקרת תבואות" – כותב שפריר, כאילו בכוונה הפקירו את השדות … "ירושה" כותב משה סמילנסקי ולא רועדת לו היד. מה שמעניין אותם הוא מה קרה לצבור הישראלי – הפליטים, העקורים, לא ממש מעניינים אף אחד. חוטפים ובוכים, כפי שכותבים בני הזמן. כדי לסבר את האוזן אני מזכירה שמשה שרת עצמו נקב בסכום של מיליארד דולר בערך – הכולל את רכוש הפליטים הפלשתינים.
ומה כבר לקח עכן – אדרת שער וקצת כסף?
ההקשר המקראי לפחות על פניו הוא הקשר תיאולוגי/פוליטי – החרמה והימנעות מכל מה שמייצגים העמים הנכבשים – שמא ינטשו את יהוה למען אלים אטרקטיבים יותר. א ב ל עצם המעשה הקטן, היחיד מרמז על כך שאולי כולם לקחו, והם מנקים את מצפונם בסקילתו של האחד שעלה בגורל. זה רק מקרה אומר המקרא – כולם יכולים לחטוף את אותו בולמוס שעליו מדבר סמילנסקי. ואכן המקרא מייצר אצלנו ברגע זה של סיפור עכן את ה DNA של האדישות. וכשהכל נעשה לכאורה בחקיקה, ובהסדרים `ראויים` – אין כבר כעס.
שום דבר לא בסדר במלחמה. לא חרם שהממסד מחרים, לא חרם פרטי, ולא לקיחה מהחרם. זה המשך של ספור ההתדרדרות המוסרית שבא עם כבוש הארץ.
עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא עֵמֶק עָכוֹר עַד הַיּוֹם הַזֶּה:
והצילום – צילמתי ב 2003 בשדות נחלת יהודה ב`, שבזמנו היו חלק מהישוב בית דגן.
