בפרקים הקודמים ציטטתי את "כך הולכים השותלים" תוך התעלמות מן העיבוד האומלל והארסי – "בטו טו טו טו – הערבים ימותו" שהתווסף לו בשלב מסוים, והפך להיות חלק בלתי נפרד מן ההווי המודחק והלא כתוב של ילדי ישראל בשנות החמשים והששים של המאה הקודמת.
אני זוכר את עצמי שר את הזוועה הזאת גם עם ילדי השכונה, וגם עם ילדי בית הספר (במסגרות לא רשמיות, כמובן). בסקר מאולתר שערכתי אצל מבוגרים שגדלו בישראל , התברר לי שכולם זוכרים את "כך הולכים השותלים", וכמעט כולם זוכרים את גירסת "בטו טו טו טו – הערבים ימותו"… חלק היו נבוכים להודות בכך, חלק התפלאו עד כמה הדחיקו את הנוסח הרע ההוא, חלק הודו שזהו אחד המשפטים המשמעותיים שנחרתו בזכרונם מטו בשבט של ילדותם הרחוקה. אני נמנה על האחרונים.
בפרק הקודם דיברנו על הקלקול האקולוגי שנוצר על ידי "תקון הנטיעות" של טו בשבט הציוני. בפרק הזה אני רוצה להתייחס לקלקול הרבה יותר מביך והרבה יותר עמוק. יה בשבט, שאמור להיות הללויה אחת גדולה לטבע וליקום כולו, הופך ליום ארסי ורווי שנאה שבו כל ילדי ישראל שרים בהומור אומלל ומטופש שיר תקוה למותם של כל הערבים. אין בעולם תיקון שיכול להצליח אם הוא ממשיך להיות מלווה בשורה כל כך מעצבת ועצובה. אנו חייבים להתוודות על קיומה של השורה הזאת עמוק בתוכנו, ולהודות שעמוק בתוכנו מקננים שנאה ופחד לזר בכלל ולערבי בפרט. לא מספיק להצהיר הצהרות פוליטיות נכונות של שלום ואחווה. חייבים לטפל בשנאה ובפחד. חייבים לעבור תהליך מורכב ועמוק של דינאמיקה קולקטיבית לאומית על מנת לשרש אותם מתוכנו. כולנו חייבים לשכב על ספת האבחון ולשיר עוד ועוד את השורה הזאת על מנת לרדת לשורשי השנאה והפחד שלנו.
אבל הזכרון הקולקטיבי שלנו מגיע הרבה מעבר לשירי הילדות של תחילת המאה העשרים. חלק מהנדבכים העיקריים של הזכרון הקולקטיבי שלנו הם התנך, התלמוד והמדרשים. אי אפשר לעקוף את המקורות הללו ולעבור תהליך מוצלח של ריפוי לאומי. עלינו להפוך בהם ולהפוך בהם על מנת לאתר את כל המכוער הטמון עמוק בנשמתנו, כמו גם את כל היפה והנאצל.
אי אפשר להסתפק בליקוט הקטעים ההומאניסטיים מתוך המקורות, תוך התעלמות מקיומם של כל אותם קטעים אנטי הומניסטיים. התעלמות כזו עלולה להיות מסוכנת לפחות כמו התעלמות מוחלטת מן המקורות הללו. אי אפשר לטאטא את כל השלילי והמכוער אל מתחת לשטיח. אסור! אם זה לא יתפוצץ בפנים שלנו זה יתפוצץ בפנים של ילדינו.
אדגים את דברי על ידי עימות של שני מקורות מדרשיים הקשורים בפרשת "בשלח" שהענין המרכזי שלה הוא קריעת ים סוף ושירת הים. שבת "בשלח" מוכרת במסורת כ"שבת שירה" ומופיעה תמיד בסמיכות לטו בשבט (לפני או אחרי). רבים הצביעו על הקשר בין שירת ההלל ששרו בני ובנות ישראל על הים, לבין שירת יה בשבט. "כיון שהגיע חמישה עשר בשבט כל הבריאה, אילנות וצמחים וכל בעלי החיים, פותחים ואומרים שירת האביב, וישראל אומרים שירת הים…"[1]
על רקע קריעת ושירת הים אנו פוגשים בשני מדרשים בעלי מסר הפוך לחלוטין. המדרש האחד, ההומאניסטי, מספר לנו: "באותה שעה (שבה אמרו בני ישראל את שירת הים) בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקדוש ברוך הוא, אמר להן הקדוש ברוך הוא: "מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה לפני?!`…[2]". אווירה דומה עולה גם מהמדרש הבא: "ראויים היו ישראל לקרות את ההלל כל שבעת ימי הפסח כשם שקורין שבעת ימי החג (סוכות) ואין קורין אלא יום ראשון בלבד, ולמה כן, אלא בשביל שנהרגו המצרים וטבעו בים"[3]
לעומת זאת במכילתא בשלח מופיע המדרש המפחיד הבא: "ויקח שש מאות רכב בחור. משל מי היו הבהמות שהיו טוענין המרכבות? – אם תאמר משל מצרים היו והלא כבר נאמר (שם ט) "וימת כל מקנה מצרים". ואם תאמר משל פרעה היו והלא כבר נאמר (שם) "הנה יד ה` הויה במקנך אשר בשדה". ואם תאמר משל ישראל היו והלא כבר נאמר (שם י) "וגם מקנינו ילך עמנו לא תשאר פרסה", אלא של מי היו? – של "הירא את דבר ה" (שם ט). נמצינו למדין המקנה שהניס הירא את דבר ה` הם היו תקלה לישראל. מכאן היה רבי שמעון (בר יוחאי) אומר טוב שבגויים הרוג… ".[4]
גם "טוב שבגויים הרוג" הוא חלק מהזכרון הקולקטיבי המודחק שלנו. הוא מצלצל כמו "ערבי טוב הוא ערבי מת", שאותו שמעתי בחיי אלפי פעמים.
על מנת להתמודד עם קבעון שנאת הערבים הנטוע בנו לא די להגיע אל העבר הקרוב של זכרוננו הקולקטיבי ולהתמודד עם "ערבי טוב הוא ערבי מת" ועם "בטו טו טו טו הערבים ימותו". עלינו לעשות באותו הקשר הרבה יותר צעדים אחורה ולהגיע לפחות עד "הטוב שבגויים הרוג" של רבי שמעון בר יוחאי, שכבר במאה השניה הזהיר אותנו מפני הסתבכות עם כל גוי – גם עם ה"גויים הטובים". לא נברר כאן מיהם ה"גויים הטובים" המסוכנים שמפניהם מרתיע בר יוחאי את בני דורו בישראל של המאה השניה, אך ברור לחלוטין מיהם ה"ערבים הטובים" והמסוכנים שמפניהם מנסים כל כך הרבה יהודים להזהיר אותנו באוטובוס, ברחוב, במונית, במילואים, מעל בימת הכנסת, ומדוכני ההטפה של פרשת השבוע. כמה פעמים שמע כל אחד מאתנו את התיזה שבעצם אי אפשר לסמוך על אף ערבי, ושגם ה`ערבים הטובים` ינצלו את ההזדמנות הראשונה לתקוע לנו סכין בגב, וש"הערבי הכי טוב" מנצל את תמימותנו כדי לגרום לנו להחזיר למחבלים את השטחים, וכדי להביא לידי חיסולם של מדינת ישראל עם ישראל וכו וכו וכו….
אז קודם כל צריך לנצל כל הזדמנות וכל במה כדי להראות את הצד המוסרי של המסורת. לשם כך יש לצטט בשבוע של שבת שירה מדרשים כגון "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?" או "בנפול אויבך אל תשמח", או "ואהבת את הגֵר"[5], כלומר, את הפלשתינים והאריתראים והפיליפינים הגרים בתוכנו. אך לא די בכך: על כולנו, גם על "יפי הנפש" שבינינו, להודות בקיומו של "שונא ערבים" המקנן (כמעט) אצל כל אחד ואחת מאתנו. עלינו לטפל בעצמנו דרך המקורות הללו.
[1] מתוך דבריו של רבי אברהם יעקב מסדיגורה המופיעים בקובץ של ועדת החגים הבינקיבוצית עמוד 68
[2] בבלי סנהדרין לט ב
[3] ילקוט שמעוני משלי רמז תתקס
[4] מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח, פרשה א
[5] ויקרא יט לד. וראה למשל ספרא קדושים פרשה ג
