ביאליק ויחזקאל בעיר ההריגה – יחזקאל כג|יונה ארזי

ב 6 באפריל 1903 פרץ הפוגרום בקישינב.  נמשך כיומיים וזרע הרס רב. העתון העברי "הזמן" שהופיע פעמיים בשבוע בסט. פטרבורג דיווח  כי "נעשו שמות נוראות ביהודים החנויות נשדדו הסחורות מתגוללות ברחוב קרועות ורמוסות.   הבתים נהרסו רהיטים וכלים נשברו, נוצות וכסתות נשאות ברוח  יותר מאה איש נפצעו והובאו " לבית החולים העברי" , בבתי הכנסת נעשו שערוריות נוראות, נקרעו ספרי תורה… דומיית מוות שררה בכל."

היה זה ככל הנראה הפוגרום הראשון שצולם. תמונת הילד המת והגוויות העטופות בטליתות שסודרו לאורך קירות החדר ותמונת הגוילים הקרועים שימשו עדות ויזואלית למוראות הפוגרום. 

הצילומים הם חלק מהעדויות שאסף חיים נחמן ביאליק מפי ניצולי קישינב. הוא גם צילם וגם כתב עדויות מפי האנשים וביחוד מפי הנשים אודות מעשי הזוועה ההתעללויות  והאונס שספגו מידי הפורעים. ביאליק נשלח לקישינב על ידי וועדה בראשות ההיסטוריון דובנוב  לאסוף עדויות ולהעלותן על הכתב בצורת ספר או דין וחשבון היסטורי .  דובנוב רצה טקסט שיגנה ויוקיע את האשמים,  ונתן לביאליק הוראות מפורטות לחקור את הפצועים ואת המטפלים בהם, לצלם, ועוד.  במקום דין וחשבון  כתב ביאליק את  הפואמה "בעיר ההריגה".  כארבעה חודשים ארכה הכתיבה, ומהחשש מפני הצנזורה הצארית, כינה ביאליק את היצירה "משא נמירוב" – כמתייחסת לפרעות שהתחוללו במאה ה 17.

א ב ל  –  ביאליק מגנה ביצירה את הקרבנות . בניגוד למסורות קודמות המפארות ומהללות את קידוש השם , ביאליק  מייצר עמדה מתריסה כנגד חולשת הגברים והדברים מושמים בפי לא פחות ולא יותר מאשר האל.  זהו מפנה תרבותי אדיר ממדים ביחס לקידוש השם.  קידוש השם היה נורמה דתית עליונה שהוכיחה נאמנות לה` לעם והדגימה את את החירות הפנימית היהודית בפני הלחצים האכזריים של העולם החיצון – כך דן מירון. 

כאמור לעיל פניית האל למשורר מנוסחת בלשון הפנייה אל יחזקאל –  "בן אדם" ,ביאליק עובד עם הטקסט המקראי לא כדי להקנות ליצירתו מבע נבואי. אלא כדי לצור רטוריקה של זעם בעלת גוון  מגדרי. האל בעיר ההריגה מוקיע את הגברים צאצאי המכבים  אשר נסו מנוסת עכברים בעוד נשיהם נאנסות לנגד עיניהם, ולא נקפו אצבע לעצור את הזוועה.  הגברים מתוארים על ידי ביאליק/האל כגברים שאיבדו את גבריותם.

רְאֵה גַּם-רְאֵה: בַּאֲפֵלַת אוֹתָהּ זָוִית,

תַּחַת מְדוֹכַת מַצָּה זוֹ וּמֵאֲחוֹרֵי אוֹתָהּ חָבִית,

שָׁכְבוּ בְעָלִים, חֲתָנִים, אַחִים, הֵצִיצוּ מִן-הַחוֹרִים

בְּפַרְפֵּר גְּוִיּוֹת קְדוֹשׁוֹת תַּחַת בְּשַׂר חֲמוֹרִים,

נֶחֱנָקוֹת בְּטֻמְאָתָן וּמְעַלְּעוֹת דַּם צַוָּארָן,

וּכְחַלֵּק אִישׁ פַּת-בָּגוֹ חִלֵּק מְתֹעָב גּוֹי בְּשָׂרָן –

שָׁכְבוּ בְּבָשְׁתָּן וַיִּרְאוּ – וְלֹא נָעוּ וְלֹא זָעוּ,

וְאֶת-עֵינֵיהֶם לֹא-נִקֵּרוּ וּמִדַּעְתָּם לֹא יָצָאוּ –

וְאוּלַי גַּם-אִישׁ לְנַפְשׁוֹ אָז הִתְפַּלֵּל בִּלְבָבוֹ:

רִבּוֹנוֹ שֶׁל-עוֹלָם, עֲשֵׂה נֵס – וְאֵלַי הָרָעָה לֹא-תָבֹא.

וְאֵלֶּה אֲשֶׁר חָיוּ מִטֻּמְאָתָן וְהֵקִיצוּ מִדָּמָן –

וְהִנֵּה שֻׁקְּצוּ כָּל-חַיֵּיהֶן וְנִטְמָא אוֹר עוֹלָמָן

שִׁקּוּצֵי עוֹלָם, טֻמְאַת גּוּף וָנֶפֶשׁ, מִבַּחוּץ וּמִבִּפְנִים –

וְהֵגִיחוּ בַעֲלֵיהֶן מֵחוֹרָם וְרָצוּ בֵית-אֱלֹהִים

וּבֵרְכוּ עַל-הַנִּסִּים שֵׁם אֵל יִשְׁעָם וּמִשְׂגַּבָּם;

וְהַכֹּהֲנִים שֶׁבָּהֶם יֵצְאוּ וְיִשְׁאֲלוּ אֶת רַבָּם:

"רַבִּי! אִשְׁתִּי מָה הִיא? מֻתֶּרֶת אוֹ אֲסוּרָה?" –

וְהַכֹּל יָשׁוּב לְמִנְהָגוֹ, וְהַכֹּל יַחֲזֹר לְשׁוּרָה.

הבטוי "בשר חמורים" שבאמצעותו הוא מתאר את הגויים האנסים שאוב מהפסוק – וַתַּעְגְּבָה עַל פִּלַגְשֵׁיהֶם אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם …הנביא יחזקאל גם הוא יוצר רטוריקה של זעם לאומית המגנה את העם באמצעות מטפורה מיגדרית, המזהה עבודה זרה עם בגידה מינית. חטא העם  הוא חטא מיני : וַתִּזֶן אָהֳלָה תַּחְתָּי וַתַּעְגַּב עַל מְאַהֲבֶיהָ אֶל אַשּׁוּר קְרוֹבִים, חטא של בגידה מינית.  ולכן גם הענש מנוסח כאונס קולקטיבי : לָכֵן נְתַתִּיהָ בְּיַד מְאַהֲבֶיהָ בְּיַד בְּנֵי אַשּׁוּר אֲשֶׁר עָגְבָה עֲלֵיהֶם: מה  שקורה בעיר ההריגה הוא שהאונס וההשפלה הופכים למציאות. המטפורה היחזקאלית הופכת למציאות ב`עיר ההריגה`.  הזעם שמפנה יחזקאל לעם כולו בדמות אישה זונה , ממוקד אצל ביאליק בגברים שנתגלו כפגומים מבחינה מגדרית – ביאליק מיגדר את התבוסה. הזיקה לספר יחזקאל מחזקת את המיגדור. הקוראים שהכירו את יחזקאל – לא יכלו שלא לחוש שביאליק מיגדר את פרעות קישינב.

ביאליק הפך לשותף לטראומה, ויכול להיות שכפי שכותב מיכאל גלוזמן, סיפורי הונס עוררו בו את זיכרון ההשפלה שהוא עצמו עבר, כפי שכתב בזמנו לקלויזנר :

        ובן דוד אחד היה לי, בחור טיפש וכשראה בי שמץ פסול, היה מכניסני לבית הכסא ומלקני בשוט, מלקה ושוחק, מלקה ושוחק,  ואני מפני הבושה כבשתי כעסי ולא גיליתי לאיש. שנאה ונקמה היו מלהטות את נשמתי וצורבות את לבבי הקטן, כשאגדל  אנקם, הייתי מנחם את עצמי תמיד, וחוזר להשתובב ביתר עז ובשצף קצף על אפם ועל חמתם של "בעלי טובותי" הרחמניים .         

( ביאליק, תרצ"ח, קנז)

…ובנוסח הגנוז:

     "…בן דוד אחד, בחור גדול, מושכני בחשאי לבית הכסא, משלשל מכנסי וחושף כתנתי,  מלקני ושוחק מלקני ושוחק, ואני  מתבייש לגלות קלוני ברבים, יוצא משם ככלי מלא זוהמא, מתרגז ומתנקם בגלוי באנשים זקנים נקם עלבוני שבסתר בכל מעשי  תעלולים. ועיתים אני מתייחד בעלייה או בזוית סתרים, יושב ומהרהר צופנה ממחבואי על העולם ומהרהר. דרך החור – העולם נאה ביותר. ולפעמים אני פורש ובוכה בצנעה, שעה, שתי שעות, מין בכיה שקשה לי להטעימך טעמה …"

רבקה שיף שמתארת בעדות מזעזעת  איך נאנסה פעמים רבות בעת הפוגרום משתמשת בבטוי שאותו מאמץ ביאליק אחר כך באיגרת שלו " כלי מלא בושה וזוהמה חזרתי לחצר מעוני".

מיכאל גלוזמן  מעיר שהזכרונות שהתעוררו בביאליק והזכירו לו מחדש את תחושת חוסר האונים הבושה וההשפלה שהוא חש כקרבן, והגבירו את הזדהותו  עם הנאנסות,  הם שגרמו לו לראות בגברים שלהם חלשים – ללא יכולת הגנה. ובכך מאמץ ביאליק את העמדות האנטישמיות בדבר נשיותו של הגבר היהודי, אותן אימצו הרצל פרויד וויינינגר.

Facebook
Twitter
LinkedIn