בין שירה לנקמה – תהילה קל"ז |עפרה שפי ויונה ארזי

בין שירה לנקמה – תהילה קל"ז |עפרה שפי ויונה ארזי

תהילה קל"ז פותחת  בדמוי, בתמונה. כבסרט קולנוע אנחנו מתבקשים לדמיין את נהרות בבל, שעל גדותיהם יושבים השבויים וממררים בבכי, בזכרם את ציון אהובתם. השובים המענים המתעללים מבקשים מהשבויים/גולים האומללים לשיר להם משירי ציון – אך אלה, שדמעותיהם הופכות לנהרות של בכי, מסרבים לשמוח על אדמת נכר ונשבעים אהבת עולם וזכרון עולם לציון ולירושלים.

שבועת האהבה והזיכרון היא שבועה אישית ולרגע הופכת התהילה לדיבור פרטי אינטימי, אך מיד לשון היחיד הופכת שוב ללשון רבים וקללה איומה מתפרצת – אשריו של מי שינפץ את בני בת בבל  השדודה אל הסלע.

תהילה קל"ז `זכתה` שהשבועה `אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי, תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי`, תאמר בכל שמחה יהודית. אף על פי שכבר שבנו לירושלים והיא בנויה וחוברה לה יחדיו, המסורת היהודית מסרבת בעקשנות רבה למחוק מטקסי השמחה ומהתודעה היהודית בכלל את השבועה ואת מה שמסתתר תחתיה.

במילות התהילה עצמה נמצא ההסבר לעיסוק האובססיבי בזיכרון ובשכחה. על חופי הנהרות העצומים בבבל, יושבת קהילת הגולים. אנחנו יודעים שהם יושבים על הנהר כבר – תעלה המחברת את הפרת והחידקל, ומצבם די טוב. המקרא עצמו מספר לנו על המלך הגולה יהויכין ואנשי חצרו שזוכים ליחס מצוין מהשלטונות הבבליים[1]. תיאור של הגולים ש`גם` בוכים  `שם` בא כנראה לשקף את חרדת השכחה. התרבות האדירה אליה נחשפו ותנאי החיים הטובים `שם` עלולים לגרום לשכחת ציון האהובה הנטושה העזובה, ציון המציינת את רוח העם, ואת הקשר שלו לאלוהיו ולארצו, ציון שהיא יותר מירושלים – מהות רוחנית של אהבה המגולמת בדמות נשית. דומה שתהילה קל"ז ,בניגוד לטקסטים אחרים במקרא המקוננים על כך שהאל שכח את ציון וירושלים[2], מנסחת באופן ראשוני את בעיית הזיכרון היהודי. הבעיה מנוסחת בחריפות ובלשון שבועה. המילה `ציון` עצמה, נקשרת ל`צִיוּן` . מובלעת בה בקשה לזיכרון. `הציבי לך ציונים` מבקש ירמיהו מבתולת ישראל[3]. והציונים הם ציוני אבל: ימי צום  בי` בטבת, יז בתמוז ותשעה באב, ואזכור החורבן בשמחה – מנהגים בני אלפיים חמש מאות שנה שלא בוטלו מעולם, וזאת למרות נבואתו של הנביא זכריה, שניבא בתקופת בית שני, שהצומות  הללו יהפכו לימים טובים[4]. הזיכרון אם כן הוא העניין שהתהילה עוסקת בו מתוך רגשי אשמה קשים על חיי הגלות הטובים. הזיכרון נולד יחד עם החורבן וזהו הרגע בו ה`פואטיקה של ההסטוריה` מתחילה לקרום עור וגידים. לא הסיפור ה`אמיתי` קובע, אלא מה שמעצבי התודעה קובעים. זהו זיכרון כפול : במין עסקת חליפין מצמררת, אנחנו נשבעים לזכור את ציון  ומבקשים מה` שיזכור את אדום, וישדוד את בת בבל. בת בבל עומדת פה מול ציון. בת מול בת. מה שמשקף את הקשר הזוגי הסבוך כל כך בין ה` לעם ישראל המדומיין כאישה.

הסיפור התיאולוגי של הנביאים על חטא ועונש לא נמצא בתהילה, הטענות על נטישת אלוהים את ציון נמחקו, ונוצרה תיאולוגיה חדשה. נראה לנו שזאת השבועה שהמשורר היה רוצה לשים בפי אלוהים, שעזב ושכח את ציון. כל זה לא נמצא ישירות בתהילה אבל נוכח חזק בתודעה הקולקטיבית שלנו. נבנה פה מערך תיאולוגי חדש . אהבה ונקמה במקום אג׳נדת החטא והעונש הקדומה.

אחרי שמשתחררים ממניפולציית הבכי, ניתן לומר, שתהילה קל"ז היא מעיין קדימון (אחד מיני רבים) לשיבת ציון, ומתנה את השיבה במחויבות העזה לזכור את ציון כמהות רוחנית ואת ירושלים כמקום ספציפי.  המהות הציונית ניתנת לנו כאן בקפסולה מרוכזת של משפטים קצרים ותמציתיים הסובבים סביב הזיכרון תוך הפניית המבט פנימה ובדיקה מה קורה לי אישית, כמהגר, כגולה, או אפילו כשבוי. כלל לא ברור שהיושבים על נהרות בבל התבקשו לשיר את שירי ציון. יכול מאד להיות בהחלט שהגולים בחרו להתערות בחברה הבבלית על ידי אימוץ המנהגים והתרבות שלה, והוויתור על השירה מבטא סתירה פנימית – זהו ויתור על הגעגוע, על הקשר,  אבל גם על  שפת הרגש[5]. אולי היה רגע של שירה ושל שמחה אך הוא ננטש מיד בתחושת בושה ואשמה – ואת האשם מטיל המשורר בלשון רבים על השובים המתעללים, את האשמה מטילים גולי בבל לפתחו של כל  טקס יהודי עד היום.

 

במעבר מפתיע משתנה אוירת התהילה, וקללות נוראות ובקשת נקמה מוטחות באדום ובבבל. הנקמה חוברת לזיכרון ולמושג מעובה של לאומיות אלימה. ולכן, יתכן שהקללות הן קריאת צער על מה שמצפה לעם המצווה לזכור. ואמנם, המקרא מספר על אדומים שנוצחו על ידי המלך אמציה במאה ה-8 והושלכו מהסלע[6], וגם על  האדומים שהתיישבו בכפרי יהודה הנטושים לאחר החורבן. על רצח עוללים אנחנו קוראים באיכה במקומות רבים :  רְאֵה ה` וְהַבִּיטָה לְמִי עוֹלַלְתָּ כֹּה אִם תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם עֹלֲלֵי טִפֻּחִים (איכה ב); ובירמיהו : לָמָה אַתֶּם עֹשִׂים רָעָה גְדוֹלָה אֶל  נַפְשֹׁתֵכֶם לְהַכְרִית לָכֶם אִישׁ וְאִשָּׁה עוֹלֵל וְיוֹנֵק מִתּוֹךְ יְהוּדָה לְבִלְתִּי הוֹתִיר לָכֶם שְׁאֵרִית(ירמיהו ז`).  יתכן, שעל רקע  תיאורי הזוועה של המצור והחורבן במיוחד במגילת איכה, צומח רעיון הנקמה, אך הוא אינו ייחודי לתהילה קל"ז. בליל הסדר זכורה אמירת `שפוך חמתך`, (תהילים ע"ט) ; או דברי הנביא נחום המדבר על אשור ממש בשפת התהילה שלנו : גַּם הִיא לַגֹּלָה הָלְכָה בַשֶּׁבִי גַּם עֹלָלֶיהָ יְרֻטְּשׁוּ בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת וְעַל נִכְבַּדֶּיהָ יַדּוּ גוֹרָל וְכָל גְּדוֹלֶיהָ רֻתְּקוּ בַזִּקִּים.(נחום ג י).הנקמה היא חלק מהוויית החיים המקראית, מה שמתבטא בטיפול בגאולת הדם, וצווי להקמת ערי המקלט. הנקמה הלאומית היהודית  היא חלק בלתי נפרד ממערך הזיכרון. זוהי מסורת המתעקשת לשמר ולהעצים את חוויית הטראומה הראשונית  כדי לבלום את השכחה אינה צריכה להתפלא על התפרצויות של אלימות.

ללאומיות ולאלימות.יש שורשים לא רק בתנך אלא גם בשירה העברית.  ביאליק במגילת האש מפגיש אותנו עם נקמה ב`שירת הזעם והמשטמה`, הנדחית על ידו.  כך גם ב`על השחיטה` שנכתב לאחר פרעות קישינב (1902) וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם! נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן – עוֹד לֹא-בָרָא הַשָּׂטָן –וְיִקֹּב הַדָּם אֶת-הַתְּהוֹם! יִקֹּב הַדָּם עַד תְּהֹמוֹת מַחֲשַׁכִּים, וְאָכַל בַּחֹשֶׁךְ וְחָתַר שָׁם כָּל-מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ הַנְּמַקִּים.

ב`שירי מכות מצרים` –  מראה נתן אלתרמן כמה הנקמה היא חסרת טעם, כי היא פוגעת גם בחפים מפשע. גבורי השירים הם נרדפים אוניברסלים, מצרים, אב ובנו – שהדיאלוגים ביניהם חושפים את תוצאות האלימות: חורבן, הרס, דמעות ומוות.

"כִּי צַדִּיק בְּדִינוֹ הָשֵּלָח,

   אַךְ תָּמִיד, בְּעֳבְרוֹ שוֹתֵת,

   הוּא מַשְאִיר, כְּמוֹ טַעַם מֶלַח,

   אֶת דִּמְעַת הַחַפִּים מְחֵטְא. " .

הטקסט הזה של אלתרמן שובר את אתוס הנקמה. אלתרמן מבין שאתוס זה נמצא ב די אן אי  הקולקטיבי שלנו ויוצא כנגד זאת  ב 1944 כשכבר ידוע מה קרה ליהדות אירופה.

 

ואולי סירובם של היושבים על נהרות בבל  לשיר הוא שמאפשר התפרצות אלימה?  נטישת  האומנות על הסובלימציה שהיא מציעה מביאה להתפרצות בלתי מרוסנת של נקמנות אלימה.  החשש שמא השירה תעורר רגשות נקם מתברר כבעייתי, כי המשורר מניח שאנשיו  –  הגברים שעליהם הוא מספר לנו, לא יוכלו לעמוד בעצמת הרגשות שיעוררו שירי ציון. אלא שההפך הוא הנכון – והיעדר השירה כמנגנון מעדן – הוא המייצר את הקול צמא הדם המסיים את התהילה, וכך מתבררת לנו התפנית התמוהה לכאורה במצב הרוח של המשורר. למען האמת תהילה קל"ז מנבאת את המחיר הנורא ששילמנו ואנו משלמים על ההתמכרות לשבועות נאמנות  ולטקסי הזיכרון המעוררים את מפלצת האלימות. אסור `לתלות את הכינורות`. הנטישה הגברית של הכנורות  – היא היא שמייצרת את הגבריות האלימה הפונה כנגד הישות הנשית ומאיימת לרטש את עולליה. חובה בהחלט לזכור, אך חשוב לברר לעצמנו  אם משמעות היותנו `עם זוכר, מחייבת  נקמה ורצח עוללים.

 

 

 

 

 

[1] מלכים ב פרק כה

(כז) וַיְהִי בִשְׁלֹשִׁים וָשֶׁבַע שָׁנָה לְגָלוּת יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ יְהוּדָה בִּשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּעֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ נָשָׂא אֱוִיל מְרֹדַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת מָלְכוֹ אֶת רֹאשׁ יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ יְהוּדָה מִבֵּית כֶּלֶא:(כח) וַיְדַבֵּר אִתּוֹ טֹבוֹת וַיִּתֵּן אֶת כִּסְאוֹ מֵעַל כִּסֵּא הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ בְּבָבֶל:(כט) וְשִׁנָּא אֵת בִּגְדֵי כִלְאוֹ וְאָכַל לֶחֶם תָּמִיד לְפָנָיו כָּל יְמֵי חַיָּיו:(ל) וַאֲרֻחָתוֹ אֲרֻחַת תָּמִיד נִתְּנָה לּוֹ מֵאֵת הַמֶּלֶךְ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ כֹּל יְמֵי חַיָּו:

[2] (א) אֵיכָה יָעִיב בְּאַפּוֹ אֲדֹנָי אֶת בַּת צִיּוֹן הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא זָכַר הֲדֹם רַגְלָיו בְּיוֹם אַפּוֹ:  (איכה ב`) או ישעיהו  – וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי יְהֹוָה וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי: (ישעיהו מט יד)

[3]יהַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים שִׁתִי לִבֵּךְ לַמְסִלָּה דֶּרֶךְ הלכתי הָלָכְתְּ שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל שֻׁבִי אֶל עָרַיִךְ אֵלֶּה: (ירמיהו לא כ)

[4] כֹּה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ: (זכריה ח יט)

 

[5] `הרי הדבר ברור, שהלשון לכל צרופיה אינה מכניסה אותנו כלל למחיצתם הפנימית, למהותם הגמורה של דברים, אלא אדרבה, היא עצמה חוצצת בפניהם. מחוץ למחיצת הלשון`.  … בין הפרצים מהבהבת התהום, הרגל מתמוטטת, הסכנה קרובה – – `. במסה `גילוי וכסוי בלשון` אומר ביאליק שהשפה – כולה הסתרה. המילים אינן חושפות , המילים מסתירות. מידי פעם מתחולל איזה נס ומבעד למילים מהבהבת התהום, תהום החושפת דבר מה אותנטי.

[6] מל"ב יד

Facebook
Twitter
LinkedIn