בני, בני אבשלום – בשירי זך,גורי,וולך, וחלפי – שמו"ב יט/יונה ארזי

משוררים גברים רבים עסקו באבשלום בן דוד –  רובם  ככולם עסקו ברגעיו האחרונים תלוי בשערו חסר אונים על האלה הגדולה – מומת על ידי אנשי יואב.  יש  שהלכו בעקבות המקרא, ויש  (די רבים) שסטו מעמדת המקרא הפרו-דוידית, הפכו בו והפכו בו, דרשו בו ודרשו בו – והשליכו עליו את עולמם האישי והלאומי. 
נתן זך למשל כתב שני שירים האחד עוסק בדמות עצמה או בצל שלה – בסמל שלה – השער. " אֲנִי מֵבִין הֵיטֵב אֶת שְׂעָרוֹ שֶׁל אַבְשָׁלוֹם. מוּבָן שֶׁהוּא יָפֶה, כְּשֶׁמֶשׁ בִּמְלֹא אוֹר יוֹם, כִּירֵחַ נְקָמוֹת אָדֹם. הָרֵיחַ הַנּוֹדֵף מִמֶּנּוּ עוֹלֶה בְּמִתְקוֹ עַל הַמָּתוֹק בְּבָשְׂמֵי הַנָּשִׁים, אֲחִיתֹפֶל הַקַּר וְהַזּוֹמֵם נֶאֱלַץ לְהָסֵב עֵינָיו מִמֶּנּוּ… " מה בדיוק נתן זך מבין בשער של אבשלום? את היופי, את הנקמה? את המיניות ? את התשוקה המתפרצת לכיבושים  בכל תחום?  לעומת זאת, את הנזירות המגולמת בשיער של שמשון –  נתן זך "אינו מבין"  – עבורו, יש סתירה בין השער השופע שלא סופר מעולם ובין הגדרתו של שמשון כנזיר.

בשיר נוסף שלו משתמש נתן זך  בדמוי האלה האוחזת באבשלום  כבמטפורה לאהבה, בכך הוא מתרחק ומתקרב בעת ובעונה אחת לאחד מרבדי המשמעות העמוקים שיש בסצנה המקראית. בהחלט אפשר לראות במלכודת האלה אחיזה של אלה גדולה וטורפנית – התשוקה המכלה את אבשלום היא שמפילה אותו, כחלק מתהליך הנפילה של אביו האב ששלום אין לו מבניו.

מעניין, שאחת האגדות המצחיקות/נועזות שבתלמוד הבבלי מספרת על בת שבע שהיתה חופפת ראשה בתוך חלת דבש, מאד יכול להיות שסצינת מותו של אבשלום הלכוד בשערו בזרועות האלה/אישה הזינה את היצירה התלמודית הזאת. על כל פנים כך אומר נתן זך , בשירו "שמי אבשלום"

" אני כסוף,כולי כלבנה, כשאת מרוחה בשערי,

אני אסוף -כמו אבשלום באלה,

 שמי בלבנה,

שמי בשלום, שמי אבשלום

זך מתנתק מהסיטואציה המקראית מדבר אלינו בשפת האהבה בדמויים הלקוחים מעולם תוכן אלים מספור של מוות בגידה ואבל  – אבל הוא אסוף, כסוף כמו אבשלום באלה. אין ספק שארוס ותנאטוס נמצאים בשתי הסצינות, זו של זך וזו המקראית.

חיים גורי מבכה את הרוגי המלחמות. בשירו אבשלומַי  – הסמל שאיתו הוא יוצר הוא אבשלומים רבים התלויים כפרי מפואר על ענפי האלה. הסוסים כבר דהרו קדימה והם נפרדים מהם, 
הנה נפרדים אבשלומי מסוסיהם

ונאחזים בשעַרַם –

מה נאות האֵלוֹת האלה!

הנה באות צפורים גדולות להביט בעיניהם

 במקום לכתוב על הצפרים המנקרות בפגרים  – גורי כותב על הצפורים המביטות – הוא ואנחנו הם המביטים בחללים "בשם המלחמה הצודקת" – כך הוא כותב. והנה לפנינו שיר קינה לאומי, נו והאבשלומים שלנו נפרדים פרידת מוות , מאד מיופה , לרוח הערב, ובאה השמש לרגליהם והם נראים מרחוק… כמה קל האבל כשהם נראים למרחוק. " תמיד, כנראה, נפרדים אבשלומי מסוסיהם

ולזמן מה קצת שקט.. "

 

מה אומרות המשוררות? איך הן מתייחסות  לספור המלא פאתוס הזה?

יונה וולך, בת 21 לאחר הפלה יזומה, כותבת :

אנִי מֻכְרָחָה פַּעַם נוֹסֶפֶת

לְהִזָּכֵר בִּבְנִי אַבְשָׁלוֹם 

שֶׁשַּׂעֲרוֹתָיו נִתְפְּסוּ בְּרַחְמִי 

וְלֹא יָצָא לִי

לִגְמֹר אֶת אַבְשָׁלוֹם בְּנִי 

 

` בני אבשלום`,  כאן היא קינה של זכרון כואב, חוסר השלמה עם חוסר היכולת ליצור את הילד. שערותיו נתפסו ברחמה – והוא הוצא בכוח.  ההיאחזות לצורך המשך החיים מונגדת  כאן להיאחזות הממיתה של אבשלום באלה. הילד הלא גמור, הבן – שלא היה לה אולי הוא גם השיר עצמו – שלפעמים  "לא יוצא", ואולי הוא גם חוסר היכולת שלה להרות את אביה  "אב – שלום " שנפל במלחמת השחרור בהיותה בת ארבע.

והשיר מסתיים:

 בַּמֶּה תִּלָּחֵם 

וְעַל מַה תָּנוּחַ 

הָרוּחַ – לְאָן תִּשָּׂאֲךָ הָרוּחַ בְּנִי

 הבן אבד ולא יהיה עוד; "נשאה אותו הרוח" במשמעות של כלה, אבד, ונשארה רק תחושת המוכרחות לזכור. יונה וולך נטלה מהמקרא את הרוח , את תחושת האבדן, הבאה לביטוי במילים ספוגות הצער "בני , בני" ומנכסת אותה לעצמה בקול נשי המספר בין השורות על חוויה אישית ומוכרת. קינת האם על הבן שלא נולד. הבן הלא גמור, ש`לא יצא`.

בִּטְנִי רֵיקָה מֵאַבְשָׁלוֹם בְּנִי 

סִדּוּר שֶׁל כּוֹכָבִים 

נוֹפְלִים וְחֶרֶב מַכָּה 

בַּמַּגְנֶט עַל לִבָּהּ 

 ***

אצל רחל חלפי – בשירה "האלה אורבת לאבשלום" – האלה מוצגת כדמות נשית האורבת לאבשלום. בדיה רוטטים, עצביה פתוחים לקראתו, עלווה מתנשמת ומיוחמת ושערו הוא כבר שיער האלה. סימביוזה של גבר ועץ – שהיא אלה והוא הגבר.  שוב מיתוס של דלילה היא מהרהרת  ומהדהדת את נתן זך. אבל שלא כמוהו – המדבר על עצמו כעטוף וכסוף או נכסף, חלפי נותנת פה לאלה.  האלה היא ישות נקבית מלאת תשוקה ממיתה, היא רוצה ללכדו, ויוצרת את הצירוף הכה מיוחד כמה הילולה אבלה.

הסיטואציה המקראית של אדם וטבע  – נמחקת, ובמקומה הטבע והאדם חד הם או כדבריה"סמביוזה של אדם ועץ". שיש בה מהטרפות הדעת ומהטרפות ממש – הנאמרת בקרקפת הנושלת, הטורפת והנטרף אחוזים זה בזה במחול מוות , וכאן גם הקשר החזק לספור המקראי שנקרא על ידי חלפי כמערכת סימבולית של תשוקה ומוות של טורפת ונטרף.

או, כפי שכותבת מלכה שקד : מנקודת מבט נשית או פמיניסטית אפשר לדרוש את תמונת מותו של אבשלום כתמונה של התמזגות ארוטית אורגסטית שבין גבר ואישה , שיוצרת טירוף ומוות . 
השירה העברית, שוכחת לאבשלום את חטאיו – וסיפור חייו הופך בידי המשוררות והמשוררים לספור של תשוקה מוות  ואבל.  

  

 האלה אורבת לאבשלום/רחל חלפי

שורשיה מעוצבים

לקראתו

בדיה רוטטים פתח

דהרתו

שלא לומר עצביה פתוחים

ללכדו

בדיות חלומותיו לא העלו

כל כך הרבה עלווה מתנשמת

כל כך עלווה מיוחמת עליו

מסתור לערוות האלה

אדוות רעדתו בתליתו

ירוקות אפלות

שיערו הוא כבר שיער

האלה –

סימביוזה של גבר

ועץ ממין נקבה

שוב המיתוס של דלילה אבל

זורם בגידי העצה

ממשי השרף נוטף

ממשי בקרקפת המושלת

לאט בבעתה

מפעם בעצה טורפת דעתו   דעתה

בעמק האלות  כמה

כמה הילולה

אבלה  שלום"