תלמוד בבלי מסכת יומא דף מו עמוד ב
המוריד גחלת מעל גבי המזבח וכיבה – חייב
ה) וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ – לֹא תִכְבֶּה.
וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר
וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים:
(ו) אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה: (ויקרא פרק ו)
הרצון של התלמוד לשמור על הגחלת.
כאן, במובן טכני לכאורה – אם כי לא לגמרי, הטכני מדבר על הסימבולי.
שמירת הגחלת , שמירת המסורת, שמירת אש התמיד כסמל המלמד על הקשר בין העם והקב"ה. אש התמיד שכבתה היא הסמל הברור ביותר לחורבן.
מהי הגחלת שנשארה?
מַלְאָךְ צָעִיר אֶחָד, עֲגוּם עֵינַיִם וּנְקִי כָנָף, שׁוֹמֵר פְּנִינֵי הַדִּמְעָה הַכְּמוּסָה בְכוֹס הַיָּגוֹן הָאִלֵּם, רָאָה מֵעַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר אֶת-תַּלְתַּל הָאֵשׁ שְׁאֵרִית הָאֲרִיאֵל, כְּשֶׁהוּא מְהַבְהֵב וְרוֹעֵד וְגוֹסֵס בֵּין הָאֲבָנִים הַשְּׂרוּפוֹת עַל-הַר הַבָּיִת.
וַיֶּחֱרַד לְבַב הַמַּלְאָךְ וַיֵּצֶר לוֹ מְאֹד, פֶּן-תִּכְבֶּה גַּחֶלֶת יְיָ הָאַחֲרוֹנָה, וְנִכְחֲדָה אֵשׁ הַקֹּדֶשׁ מִן-הָאָרֶץ, וְאָבַד נִיר לְעַם יְיָ וּלְבֵיתוֹ עַד-עוֹלָם.
וַיְּמַהֵר וַיָּעָף מֵעַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר, וּמַחְתַּת אֵשׁ בְּיָדוֹ, וַיֵּרֶד עַל-חָרְבוֹת הַר הַבַּיִת, וַיֶּחֱרַד אֶל-מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ, וַיַּחְתֶּה אֶת-שַׁלְהֶבֶת יְיָ מִן-הַיְּקוֹד, וַיִּפְרֹשׂ כְּנָפָיו וַיָּעֹף.
וּמַרְגָּלִית דִּמְעָה נָפְלָה מֵעֵינֵי הַמַּלְאָךְ וַתִּשְׁקַע בִּרְתִיחָה בְּגַל הָרֶמֶץ, הִיא הַפְּנִינָה הַיְחִידִית אֲשֶּר גָּרַע הַמַּלְאָךְ מִכּוֹס הַיָּגוֹן הָאִלֵּם, דִּמְעַת יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים אֶל-הִנָּצֵל שְׁאֵרִית אֵשׁ הָאֱלֹהִים. (חיים נחמן ביאליק, מגילת האש)
אצל ביאליק זאת האש האלוהית ממש. אבל אצל לוינס זאת אש התורה. וכך הוא אומר :
"האם הספרים שלנו, ספרי הקדש, הם רק ספרים? האם אינם גם גחלת שעדיין מהבהבת וזורחת מתחת לאפר? בדרך זאת, הלהבה ההופכת לגחלת חוצה או חולפת את ההיסטוריה ללא התכלות. אבל האמת מאירה על ידי נשיפת אפם והבל פיהם של הלומדים המחיים ומשיבים את רוח החיים בספרים העתיקים. פחות או יותר זאת שאלה של נשימה.
קריאת הטקסט היא תחליף לאש התמיד. הפולחן של המִנְחָה העולָה באש נשמר בגחלת הספר, והקורא הנושם מעל דפי הספר נוטל את מקומו של הכהן , המטפל באש התמיד שלא תכבה! ההבדל בין הקורא והכהן הוא שהקורא/לומד לא חייב להיות במצב של טהרה!, כדי ל'טפל במנחה', אלא ההיפך – הוא מטוהר על ידי הלימוד שהוא העיסוק ב'גחלת' ולא רק מטוהר אלא מקבל השראה ומואר באור הלהבה שהוא מעלה מהגחלת."
בקיצור –' הטקסט הקדוש' הוא גחלת לוחשת מתחת לאפר , גם אחרי הכל נשאר משהו.